באחד הלילות בשעה אחת לפנות בוקר, בעצם שעות השינה הספורות של הרב, נשמעו דפיקות בלתי פוסקות על דלת החצר. קם מרן הגרי"ש אלישיב ממיטתו, התלבש בחופזה וירד. בפתח ניצב איש צעיר, שביקש לשאול שאלה דחופה, "כיצד יש לקרוא לתינוק?" הרב ענהו בנחת וברוגע. ביקש האיש לפרוש בפני הרב שאלה נוספת: "ואם לבסוף תיוולד בת, כיצד אקרא לה?"

"ורב חסד"  (י"ד י"ח)

מעשה ביהודי תלמיד חכם, שעמל במשך זמן רב ללקט את פסקי רבינו בעניינים שונים, ולאחר שדלה מתורתו ביקש להשקותה לרבים ועמד להוציא לאור ספר רחב יריעה, שהתעתד להיקרא בשם: 'שו"ת הגרי"ש אלישיב'.

כשהידיעה על הספר העומד להתפרסם בקרוב הגיעה לאזני מרן, נגרמה לו מכך עגמת נפש רבה, שהלא מעולם לא אבה להדפיס את פסקיו, ומה גם שלאחר שהספר יצא לאור יסברו הכל, כי רבינו עצמו מעורב בהדפסת הספר ומאשר את כל הפסקים המובאים בשמו.

כשהדבר הגיע לידיעת רבינו, מלאכת הדפסת הספר כבר היתה בעיצומה, וכריכותיו המבהיקות, שעליהן הוטבע באותיות זהב 'שו"ת הגרי"ש אלישיב', כבר יצאו מתחת מכבש הדפוס. רבינו הוציא מכיסו הון רב וביקש מבני ביתו, שיפנו אל המחבר באופן מכובד, יקנו ממנו את הכריכות שהודפסו ויפצירו בו להדפיס כריכות חדשות, שעליהן יוטבע נוסח אחר שממנו ישתמע, כי הספר יוצא על דעת המחבר בלבד ולמרן אין כל חלק בהדפסתו.

בטרם מעשה, פנה אחד מבני הבית אל רבינו וטען, כי ניתן לסובב את העניינים באופן אחר ולהביא לכך שהספר לא יודפס כלל. ברם רבינו, על אף שדעתו לא היתה נוחה כלל מהדפסת הספר, נענה ואמר: "חלילה לעשות כן, הרי אותו תלמיד חכם עמל רבות על הספר ועתה ברצונו לקצור את פרי עמלו".

רבינו הוסיף והתבטא בלשונו הטהור באידיש: "אין דער וועלט דארף מען ליידען און שוויגען… דאס איז אונזערע ארבעט אויף דער וועלט !" (בעולם הזה צריך לסבול ולשתוק… זו העבודה שלנו בעולם הזה!)

סבלן כהלל

רבינו ניחן בסבלנות של ברזל, ואף על פי שלא פעם הטרידוהו בשאלות  חסרות טעם, לא הקפיד על שואליו והשיב להם בשלוות נפש, כסבלנותו של הלל בדורו.

רעיית רבינו סיפרה: באחד הלילות בשעה אחת לפנות בוקר, בעצם שעות השינה הספורות של הרב, נשמעו דפיקות בלתי פוסקות על שעת החצר. לאחר שהמהלומות החוזרות והנשנות לא חדלו במשך כעשר דקות, קם הרב ממיטתו , התלבש בחופזה וירד לפתוח את שער החצר.

בפתח ניצב איש צעיר, שביקש לשאול שאלה דחופה. הרב הזמינו לבית פנימה, ואז התברר כי אכן שאלה חמורה עד מאוד עומדת בפיו: "כיצד יש לקרוא לתינוק?"

הרב שסבר כי הברית אמורה להתקיים למחרת עם שחר וכרוכה בדבר שאלה של 'שלום בית', ענהו בנחת וברוגע, כשהוא מלבן את השאלה לפרטיה.

לאחר שהדברים היו ברורים ונהירים, ביקש האיש לפרוש בפני הרב שאלה נוספת: "ואם לבסוף תיוולד בת, כיצד אקרא לה?"

ארך אפיים

באחד הימים נסע רבינו באוטובוס מירושלים לבני ברק, וריח עשן עלה באפו. התברר כי בסמוך ישב יהודי שעישן להנאתו. כפי הידוע, גופו של רבינו היה חלוש מטבעו. עוד בהיותו כבן חמישים שנה קבעו הרופאים, כי ליבו התשוש אינו מסוגל לפעום יותר משישים שנה. ברם רבינו חי בדרך נס למעלה מן הטבע, כשתורתו היא חייו והיא מקור כוחו וחיותו.

עשן הסיגריה המיתמר הפריע לרבינו וסיכן את בריאותו. מלוויו שידעו כי הדבר מזיק לגופו, ביקשו את רשותו לפנות למעשן כדי להסב את תשומת ליבו לדבר ולבקשו לכבות את הסיגריה. אך מרן לא הסכים בשום פנים ואופן. "כיצד יכול אני למנוע ממנו מלעשן, וכי בגלל שלי העשן מפריע, עליו לחדול ממנהגו?!"

תיכף לאחר שרבינו ירד מהאוטובוס אפוף העשן, הוא נפל מתעלף ואיבד את הכרתו. ברם להעיר לאדם ולמנוע ממנו את הנאתו?! את זאת לא העלה על דעתו לעשות בשום פנים ואופן!

סבלנות

רבינו ניחן במידת סבלנות עצומה ומעולם לא נראה כעס על פניו, כפי שהעיד חתנו רבי עזריאל אויערבאך: "חיינו בבית מורי חמי במשך עשרות בשנים ונוכחנו לראות, כי טבועה בו מידת הסבלנות במידה שאין לשערה ואין לתארה. קרוב לחמישים שנה לא ראינוהו מרים את קולו, וגם במצבים, שבהם נראה היה כי מוכרחים להרים את הקול, נותרה הנהגתו באותה סבלנות ושלוה!"

על אף שגדולי עולם שיחרו לפתחו, מנהגו היה לענות לכל שואליו, למגדול ועד קטון, באותה חביבות ומנוחת הדעת. ב'תקופת הצנע', כשהעניות היתה מצויה, היו באים לשאול את פיו שאלות אף על טיפת דם שנמצאה בביצה. רבינו היה בוחן את הביצה בדקדוק רב וקובע האם היא מותרת באכילה, כשהוא נוהג במידתו של דוד המלך שאמר לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם".

באותם ימים אנשים לא היו תרים אחר שאלות, אלא פונים אליו בשאלות אמתיות בהן הסתפקו, אולם אף ברבות השנים, כששמעו הלך וגדל, וכל יהודי, שראה את רבינו חולף לפניו, ראה לעצמו זכות וחובה כאחת לשאלו בדבר הלכה, נהג רבינו לענות בחביבות וסבלנות לכל שואליו, וזאת על אף שחס על זמנו היקר מזהב ומפז רב.

באחת ההזדמנויות התבטא רבינו בשחוק מר ואמר, כי ישנם הסבורים כי אם הם נמצאים במחיצתו ואינם שואלים דבר, הם עוברים על 'בל תשחית'.

באותן שנים מרן כמעט לא יכול היה לצעוד מספר פסיעות ברחוב, מבלי שמאן דהו ינסה לנצל את ההזדמנות שנקרתה לידיו ויבקש לשאלו דבר מה. אנשים נהגו כן לעיתים קרובות מתוך מחשבה, שהעת בה הוא הולך בדרכו מהווה זמן פנוי, שאותו יכול הוא להקדיש בעבורם, אולם למעשה רבינו היה מקיים בעצמו "ובלכתך בדרך" והיה שקוע בתלמודו גם בעת הליכתו.

שאלות בריבית

במהלך השיעור היומי רבים היו חוזרים ומקשים בפניו שאלות שונות, בעוד רבינו מסכית לדבריהם בסבלנות עצומה, כשהמשפט השגור על לשונו הוא "איז נאך א מאל, איז נאך א מאל!" (עוד פעם, עוד פעם!).

בשנות זקנותו, כשהשמיעה כבדה עליו, היו ממשתתפי השיעור שישבו בסמוך אליו רואים כיצד אזניו ממש מאדימות מרוב מאמץ לקלוט את דברי המקשים. באחד הימים הזדמן לשיעורו של רבינו מומחה גדול לתורת הנפש מארה"ב, שהיה מקורב מאוד למרן הסטייפלער. הלה יצא מהשיעור משתומם ונפעם, כיצד יהודי המתקרב לגיל מאה שנים יושב במשך פרקי זמן ארוכים מול צעירים המקשים על דבריו ללא הרף, כשהוא משיב לשאלותיהם ברגיעה ובמנוחת הנפש.

ככלל, נזהר רבינו שלא לפגוע בכל אדם, אף אם נשאל שאלה, שמתוך מהלכה ניכר שלא קדמה לה מחשבה יתירה. כאשר פרק "איזהו נשך" נלמד בשיעור , שאל אחד המשתתפים האם יש דין ריבית כאשר אדם מלווה לחברו מטבעות רבים על מנת שישיב לו את ההלוואה בשטר כסף אחד. רבינו שמע את השאלה והשיב שאין בזה משום איסור ריבית.

לאחר כמה רגעים קם אחד המשתתפים ושאל בשנית אותה שאלה בדיוק: "האם מותר לאדם להלוות לחברו מטבעות רבים בכדי שישיב לו את ההלוואה בשטר אחד?" רבינו שב והשיב את שענה קודם לכן וביאר שאין בכך משום ריבית. תיכף לאחר שסיים לענות על השאלה בשנית, התעורר אחד המשתתפים ושאל את אותה שאלה בשלישית, כשהוא מציג את הדברים בטוב טעם ודעת ומתאר כיצד פעמים רבות הסוחרים אינם מוכנים להתעסק במטבעות בודדים ומעדיפים שטרות בעלי ערך, ואם כן נמצא ששטר מהווה כסף סחיר יותר ובעל חשיבות רבה יותר ממטבעות בודדים.

למשמע השאלה החוזרת על עצמה, פרץ הציבור בצחוק, שהלא רבינו כבר השיב על השאלה שתי פעמים, ומן הסתם אותו שואל לא הקשיב ולא שמע. ברם רבינו השיב בשלישית כשחיוך עדין נסוך על פניו: "כבר נמנו וגמרו כל הסוחרים דפה שאין נפקא מינא בין כסף קטן לכסף גדול ואין בכך משום ריבית!"

מן ההר אל העם

במאמר הכתוב: "וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלותם", מתארת התורה הקדושה כיצד מיהר משה רבינו לגשת אל העם תיכף לאחר שירד מהר סיני, כפי שמבאר רש"י על אתר: "מן ההר אל העם – מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם".

ולכאורה דברי רש"י טעונים ביאור: וכי אלו עסקים היו לו למשה רבינו, שהיה עליו לוותר עליהם כדי לפנות אל עם ישראל עם רדתו מהר סיני? הלא הרמב"ם בהלכות מלכים אומר: "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם… אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", הרי לנו, שכל עיסוקם של חכמי ישראל היה בעסק התורה בלבד, ואם כן מה היה טבעם של העסקים מהם נצרך משה רבינו להיפנות בכדי לגשת אל העם?!

וביאר רבינו, כי אמנם אין צל ספק שכל עתותיו של משה רבינו הוקדשו לתורה ועמלה, וכל שבריר רגע מחייו היה קודש להתעלות ולהתקרבות אל הבורא יתברך. אולם דווקא בשל גדלותו העצומה הוצרך משה רבינו לוותר כביכול על התעלותו האישית ועל התקדמותו הפרטית בתורה ובמצוותיה לטובת עם ישראל. רוממותו האדירה היא היתה זו שהניאה אותו להקדיש את אוצרו היקר ביותר, הלא הוא הזמן בו יכול היה לעסוק בתורה, בעבור עם ישראל.

וזהו הלקח המאלף המופק מפסוק זה, שאעפ"י שמשה רבינו ירד זה עתה מהר סיני וכל טבעו וישותו משכוהו אל בית המדרש, בכל אופן הוא ויתר על טובתו האישית והעניק מעתותיו היקרות מכל למען כלל ישראל.

בעת שרבינו צעד ברחובה של עיר בלוויית נכדו, צדו עיניו פועלים הטרודים בהכנת היציקה ליסודות בניין. "הרואה אתה את ההכנות ליציקת היסודות?" פנה רבינו לנכדו, "הלא עמודי הבטון כה מוצקים ואיתנים, ואם כן לשם מה יש צורך במוטות הפלדה?!"

"הפלדה היא שמעמידה ומחשלת את הבטון לבל ייסדק ויישבר!" נימק הנכד.

"אכן!" הסכים רבינו, "דע לך כי עמוד התורה בלא חסד, הרי הוא כעמוד בטון בלא שלד הפלדה, שאין לו קיום!"

"ומתי הסבא עושה חסד?" העז הנכד ושאל, "הלא רוב שעות היממה הוא שקוע בתלמודו!"

"דע לך, שכאשר באים לבקש ממני עצה והדרכה במלי דעלמא, על אף שהדבר גוזל מזמני היקר, אין הדבר מעיק עלי כל כך. אבל כששואלים אותי בדבר תורה והלכה, ועלי להתנתק מהסוגיא בה אני אוחז ולהיכנס לסוגיות אחרות ולחשב את כל השיטות, אזי זו היא תורת חסד פשוטה כמשמעה!"

(מתוך עמודו של עולם על הגרי"ש אלישיב זצוק"ל)