"והצילו העדה" (לה כה)
הגאון רבי אהרן בקשט זצ"ל, שהיה מתלמידיו של רבי ירוחם המשגיח דמיר, נפגש פעם עם אחד מגדולי האדמו"רים, ובין השניים התנהל וויכוח מעניין, שבו יש מסר חשוב מאוד לענייני עבודת ה'.
האדמו"ר, שידע שרבי אהרן הוא מתלמידיו של רבי ירוחם, ביקשו שיאמר בפניו חידוש ששמע לאחרונה מהמשגיח. ואכן, רבי אהרן בקשט חזר לפני האדמו"ר, על מאמר שאמר המשגיח בישיבת מיר בעניין "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", ועל הדרכים כיצד להימלט מהמידות הרעות הללו.
לאחר שסיים את הרצאת הדברים, פנה האדמו"ר לרבי אהרן ואמר לו: "אינני מבין מדוע הנכם מתעסקים כל הזמן עם ה… לכלוך של המידות המאוסות והמגונות. כשאני מדבר לפני החסידים שלי, הנני מעוררם על דברים העומדים ברומו של עולם, ואומר להם שיהודי מסוגל להגיע לרום-הפסגה. וכאשר הם יודעים זאת, והדברים מושרשים בקרבם, ממילא כל המידות המגונות אינן שולטות בהם.
"דהיינו עד שאתם מתעוררים בישיבה לעבוד על המידות הרעות של האדם, ובינתיים הנכם 'מתלכלכים' בפרטי המידות הללו, ונחשפים להן, האם לא כדאי יותר 'לשדר' למוח את הפרקים העילאיים של עבודת ה', ולהוכיח לעצמנו עד כמה מרומם הוא היהודי, בן למלך מלכי המלכים, ובצורה זו תיעלמנה ממילא כל המידות המאוסות? שהרי בן-מלך איננו מתעסק בדברי-הבל וריק!"ץ
כך שאל האדמו"ר את רבי אהרן בקשט, שלא השיב במקום, אלא פנה אל מי שכיהן באותה תקופה כמשגיח בישיבת מיר (בשנחאי), מרן הגר"י לוונשטיין זצ"ל, ושאל אותו בעניין הנידון. "הרי האדמו"ר אמר לכאורה דברים הגיוניים, וכיצד עלי להשיב לו על כך?" – שאל.
בשמוע מרן המשגיח את הדברים, אמר לרבי אהרן: "ומדוע לא סיפרת לו על הבית של ששון?" – – –
האתר והאשפה כוסו בשכבת-חול עבה
סיפורו של הבית ההוא, התרחש לקראת סיומה של מלחמת העולם השניה, אצל הגביר והסוחר היהודי, ששמו היה הרב ששון, שהשקיע ברכישת קרקעות זולות בעיר כלכותא שבהודו, ומכרן לאחר-מכן במחירים גבוהים ומפולפלים, כך התעשר עושר רב.
פעם הודיעה הממשלה ההודית על מכירתו של אתר-אשפה גדול. היה זה לאחר שהאשפה והזבל במקום נערמו לגובה רב, ולאור התפתחותן של הערים הגדולות מסביב, החליטה הממשלה להעביר את אתר-האשפה למקום אחר, ולמכור את האתר הקודם.
לאחר שהאתר והאשפה כוסו בשכבת חול עבה, הן הוצעו למכירה. למותר לציין שלא היו קופצים רבים על עסקה זו. ברם הסוחר היהודי, הרב ששון, שהיה ממולח מאוד, ו'הריח' את האפשרויות המרובות והפוטנציאליות של האתר, רכש אותו מהממשלה.
לאחר שפינה את כל האשפה, החל להקים עליו בנייני מגורים, אך הנה שוד ושבר; רק החלו לבנות את הבניין הראשון, והמהנדסים מבחינים לתדהמתם שהיסודות שוקעים באדמה… כל מי שלמד מסכת בבא בתרא יודע את הסיבה לכך… הגמרא שם מדברת על כך שאסור לבנות ליד אשפה, שכן האדמה שבסביבותיה של האשפה סופגת קרני-אש מערימות הזבל, והופכת בשל כך להיות ספוגית.
הבנין לא יחזיק מעמד…
זו היתה הסיבה שיסודות הבתים שהקים הרב ששון על האדמה ההיא, לא החזיקו מעמד. שכן, השנים המרובות שבהן היה אתר-האשפה קיים, הותירו את רישומן בקרקע, ואף לאחר שפינו את כל הזבל, האדמה נותרה ספוגית, ולא הכילה את היסודות. לפלא היה על המהנדסים שלא ידעו על כך מראש, ולא אמרו לרב ששון שלא יבנה במקום. הרב ששון שחשב לעשות שם עסקה שתניב לו רווחי-עתק, הבין כבר שמכאן לא תצמח לו פרנסה של ממש…
זו היתה כוונתו של המשגיח מרן רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, בדבריו לרבי אהרן בקשט. "לך תאמר לאדמו"ר, שאמר לך שהוא מעדיף לדבר על 'עניינים גבוהים' ולא להתלכלך בדיבורים על המידות הרעות: שבמקום שיש בו אשפה ולכלוך, אי אפשר לבנות בניינים… שכן הבניין לא יחזיק מעמד, וישקע עד מהרה"…
המידות המלוכלכות של האדם, לא יאפשרו לבנות את 'הבניינים החזקים', וכל הדיבורים שמדבר האדמו"ר על רום-מעלתו של היהודי, לא יוכלו להחזיק מעמד…
גם הפסגות עלולות לשקוע בבוץ…
רבי אהרן בקשט הוסיף ואמר, שלפי דבריו של המשגיח הבין, מדוע קוראים בהפטרה של שבת הגדול את הפרק מתוך הנביא מלאכי – "וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר", וכו'.
ולכאורה מה הקשר בין שבת הגדול וימי הפסח שלאחריה, ל'לכלוכים' הללו של האדם העוסק בחטאים החמורים המובאים בפסוק הנ"ל? הלא אין אנחנו עוסקים בשבת-שובה אלא בשבת-הגדול!?
והתשובה, שכדי להגיע לרום-הפסגה של חג הפסח, יש לטהר את עצמנו לפני-כן מכל הדברים המגונים הללו, שאם לא כן, גם הפסגות אליהן נטפס, תשקענה בבוץ…
ככל שאנחנו נתגדל ונתעלה, כך יתגדלו ויעלו אתנו גם שאר יושבי מקומותינו
באשר לערי מקלט נאמר (במדבר, ל"ה כ"ה) "וישב שם עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש". ואמרו חז"ל במסכת מכות (י"א א') 'אינו יוצא לעולם, לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות, אפילו ישראל צריכין לו, ואפילו הוא שר צבא ישראל כיואב בן צרויה – אינו יוצא משם לעולם".
גם הרמב"ם (הלכות רוצח, פ,ז ה"ח) כתב ש"אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו אינו יוצא משם לעולם… אפילו להציל נפש בעדותו… אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו, כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם"…
והדברים מעוררים פליאה גדולה, שאל הגרש"ש לוין זצ"ל, גיסו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (והדברים מובאים בקונטרס 'שמחת שלמה'): הרי פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ולמה אינו חייב לבטל מצות גלות כדי להציל נפש בעדותו, וכל שכן כאשר כל ישראל נמצאים בסכנת נפשות, וצריכין לתשועתו של שר הצבא, למה לא הותר לו לבטל מצוות הגלות כדי להציל את כלל ישראל?
וראה ב'אור שמח' (שם) שכתב להוכיח מכאן, שאין אדם מחויב להכניס עצמו בספק סכנה, כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, וכיון שאם גואל הדם יהרוג אותו 'אין לו דמים', ולא יקבל עונש מיתה, נמצא שהגולה מכניס עצמו לחשש סכנה בצאתו מעיר המקלט, ואינו חייב לעשות זאת בשביל הצלחת אחרים.
ולכאורה אין לנו אלא לומר שהיא גזירת-הכתוב מיוחדת במצוה זו, שהיא מצוות-העשה היחידה (זולת 3 העבירות החמורות) שעומדת אפילו בפני פיקוח נפש!
ואם כן יש להבין, אמר הגרש"ש לוין זצ"ל, מדוע הקפידה כאן התורה כל-כך שלא יצא הגולה מעיר מקלטו אפילו לצורך פיקוח נפש והצלת נפשות.
ההשפעה האדירה של בני התורה על האנשים הרחוקים
וכדי לבאר הדבר, עלינו להקדים תחילה שתכלית הגלות בערי המקלט, אינה עונש, אלא כפרה! כלומר, עיקר מטרתה הוא לתקן את נפש הרוצח, כדי לכפר עליו מחטאיו.
והסיבה לכך שכפרתו נעשית דווקא באחת מארבעים ושמונה ערי הלויים, היא מה שכותב 'החינוך' במצוותנו: "כי שבט הלוי מובחר השבטים ונכון לעבודת ה'… ומפני גודל-מעלתם וכושר-פעלם וחין-ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג בשגגה… אולי תכפר עליו אדמה המקודשת בקדושתם".
כלומר, הלויים שהסירו מעליהם עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, ונדבה רוחם והשכילם מדעם לעמוד לפני ה' לעבדו, לשקוד על התורה והעבודה – יש להם כוח רוחני להשפיע על מקומם במידה כזאת, שהיא מטהרת ומרוממת את נפשו של הרוצח בשגגה.
מקומם של תלמידי החכמים בני שבט לוי נתקדש כל-כך, עד אשר אדמתם מטהרת את החוטאים עליה. האוויר בעיר זו כל-כך זך וטהור, עד שאפילו מי שנושם את אוויר המקום מטהר את נפשו.
יש ללמוד מכאן על מידת ההשפעה האדירה של בני התורה על הרחוקים, וככל שנתגדל ונתעלה בעצמנו, כך יתגדלו ויתעלו אתנו גם שאר יושבי מקומותינו. וכעין זה מצאתי אצל אאמו"ר רבי אריה לוין, שאפילו רוצחים וגנבים ששהו בסביבתו – התרוממו ועלו למדרגה גבוהה, ומחללי-שבת-להכעיס שמטו את הסיגריה כשראוהו מתקרב. כל זאת בגלל ההשפעה שהיתה לו על מקומו וסביבתו.
מאור פניו וקדושתו של רבי אריה, השפיעו ללא מילים על ניצוץ הקדושה, ושילהבו אותו לשלהבת י-ה.
לפי זה אפשר לבאר, אמר הגרש"ש לוין, מה הטעם שהקפידה תורה כל-כך שלא יצא הגולה אפילו לרגע אחד מערי המקלט, ואפילו לצורך גדול ופיקוח נפש.
כי כיון שנתבאר שאין כאן עונש בעלמא, אלא תיקון הנפש וטהרתה, הרי כל רגע שהגולה נושם מהאוויר הזך של ערי הלווים ודורך על אדמתם, אדמת הקודש, הוא מוסיף התרוממות והזדככות. נמצא שהוא באמצע תהליך של תשובה וכפרה, שהשלמתה נעשית במיתת הכהן הגדול שהיא גמר כפרתו.
ולימדה אותנו התורה, שכל הפסקה קטנה באמצע התהליך הזה, ולו יהא כרוך בפיקוח נפש, יכול להסיג אותו אחורנית, ולבטל את כפרתו. וכפי המשל הידוע של מרן רבי חיים שמואלביץ, שהמשיל את ההספק בלימוד התורה לקומקום, שכדי שהמים הנמצאים בו יגיעו לרתיחה יש להמתין 10 דקות. והנה, אם יורידו אותו מידי פעם מן האש להפסקה ו'חופשה' של דקה אחת, הרי גם אם יתמיד בכך במשך חודשים ושנים – לא יגיע הקומקום לרתיחה, לעולם! כי כל הפסקה מבטלת את תהליך החימום, ומחזירה את הקומקום לתחילת הדרך.
כך הרוצח שנמצא במשך שנים בגלות בעיר המקלט, אם ייצא אפילו לרגע אחד, יחזור לתחילת הדרך, ויאבד את כל כפרתו.
מרן הגרי"ש אלישיב: מי שלא יודע לומר 'לא' לחברו, לא יידע גם לומר 'לא' ליצר הרע
ויש ללמוד מכאן עד כמה חשובה הרציפות בעבודת ה', עד שכל הפסקה מסיגה את האדם דרגות רבות לאחור. והנה, אצל מרן הגרי"ש אלישיב הרגישו בחוש, כמה הוא חושש מכל הפסקה קטנה, ועד כמה וכמה היה מקפיד שלא להפסיק מלימודו.
פעם אחת הגיע אדם חשוב, שהפציר רבות בגבאי להכניסו אל מרן. הגבאי לא היה יכול לעמוד בלחץ, והכניסו. לאחר מכן, התנצל אותו גבאי לפני הגרי"ש ואמר: "לא יכולתי לסרב לו".
אמר לו הגרי"ש: "חמי רבי אריה היה אומר, שמי שאינו יודע לומר 'לא' לחברו, בשעה שצריך לסרב, לא יידע גם לומר 'לא' ליצר הרע"…
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה', בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן)