"ישב אצלי יהודי ובכה בדמעות שליש", סיפר השבוע הגאון רבי אשר וייס שליט"א גאב"ד 'דרכי תורה'. "לדבריו, כמעט ברור לו שהוא הדביק מאן דהוא שנפטר לבית עולמו לאחרונה, והוא ביקש תיקוני תשובה. האיש הזה לעולם לא יסלח לעצמו כי בעטיו אבדה נפש אחת מישראל.
"אני יודע על רבים שעושים היתר לעצמם לזלזל בהנחיות הזהירות, כי רובם של החולים עוברים את זה בקלות", הוסיף הגר"א וייס וקבע נחרצות: "זה לא רלוונטי! מה שחשוב, זה לא מספר האנשים שעוברים את זה בקלות; מה שקובע, זה מספר האנשים שלא עלינו נמצאים בסכנה, בעיקר חולים וזקנים. כל אחד צריך לבדוק בתוך המשפחה שלו על מי הוא מוכן לוותר, על הסבא ועל הסבתא, על השכן המבוגר או על הקשיש מבית הכנסת – אלו האנשים שנמצאים בסכנה", חידד את חומרת המצב.
פעולה כה קטנה ופשוטה יכולה לנצח נגיף כה גדול ואכזר. עטיית מסכה מונעת הלכה למעשה את התפשטות הנגיף הלאה – זוהי קביעת המומחים המופקדים על בריאות הציבור, וזוהי חובתנו היהודית לשמוע לקולם ולמלאות אחר ההוראות במלואן. על אחת כמה וכמה בדברים אלו שציפור הנפש תלויה בהם, כפי שעינינו רואות כי בפיקוח נפש עסקינן. ולכל אלו המתירים לעצמם בתואנות שונות שהנגיף הנוכחי בגל השני אינו ממית ואינו מפיל למשכב, די בחולה אחד שחלילה ייעדר מארץ החיים בגלל זלזול זה, שלא יוכלו לסלוח לעצמם כל ימיהם, כי בשלהם הסער הזה.
בימים האחרונים הסתובב תיאור (לא אחראי בעליל) מה קורה עם אחד שהולך להיבדק, והתוצאה החיובית מבהירה כי הוא וששת ילדיו מאומתים. הבדיקה מכניסה עשרות לבידוד, עשרות מאבדים את פרנסתם, חתונות נדחות, אירועים מתבטלים, אחוזי התחלואה בשכונתו נוסקים לגבהים; בקיצור, אסור להיבדק ולגרום נזק כלכלי ונפשי לכל הסביבה (כל אחד ינהג כהוראת רבותיו, כמובן).
כתגובה לתיאור זה, הגיעני היום תיאור נגדי משכנע הרבה יותר (מלבד שינויי לשון קלים, לא נגענו): מעשה באחד שלא הלך להיבדק, בניגוד להוראת הרבנים. מכיוון שנדבק בנגיף, הדביק את ששת ילדיו, ואלה, שלא ידעו שחולים אף הם, הדביקו עשרות ילדים מכיתותיהם. אף המלמד המבוגר של אחד מהם נדבק ונמצא כיום מאושפז בטיפול נמרץ בין חיים למוות, מורדם ומונשם.
אותו חכם מחוכם שהיה בטוח שכבר החלים, יצא לבית המדרש, הסתובב בסופר, קפץ לבנק וכל זאת כאשר הוא עדיין בחוליו, ובכל מקום בו עבר הדביק שנים ושלושה בני אדם. תוך ימים ספורים, ייבא ידידנו החכם את הנגיף מעירו והלאה, ובביקור קצר בעיר אחרת הדביק גם שם שניים ושלושה שבא איתם במגע, והם המשיכו להדביק את כל שכונתם. בינתיים זוהי התוצאה: חולים נאנקים, אנשים מובטלים מעבודתם, חתנים בחדרם וכלות בחופתם – כולם שבתו משמחתם בגללו.
תיאורים אלו ללא מספרים, כי הם רבים, אך הוא מסתובב לו מאושר. הנה שמר עצמו היטב מכל משמר. לא הלך חלילה לבדיקת קורונה כעצת 'חבריו' הדואגים לו באמת ובכנות, ורוח הקודש מייללת מולו: "אוי ל… ואוי לשכנו".
(יוסף מאיר האס, 'המבשר')