באחד הימים הגיעו שני אנשים מכובדים, בעלי זקנים ארוכים, להזמין את הרב לערוך להם למחרת ברית מילה בכפר רחוק שבו התגוררו. הרב נענה לבקשתם, ולאחר נסיעה ארכה הגיעו לשם. מרחוק הבינו שנפלו בפח. הוא התקרב אליהם יחד עם קבוצת ביריונים שאחזו בידיהם גרזנים. הם התקרבו אל הרב בעיניים רושפות שנאה וזעם

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני" (מ"ד, י"ח)

 דרשו רבותינו (בראשית רבה צג, ו): "רבי יהודה אומר, הגשה למלחמה, כפי שנאמר (שמואל ב' י, יג) 'ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה'. רבי נחמיה אומר, הגשה לפיוס, כפי שנאמר (יהושע יד, ו) 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפיסו'. רבנן אמרו, הגשה לתפלה, כפי שנאמר (מלכים א' יח, לו) 'ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלקי אברהם יצחק וישראל, היום יודע כי אתה אלקים בישראל ואני עבדך'".

לקראת מפגשו עם מושל מצרים – אשר לא נודע באותה שעה שהוא יוסף הצדיק – הכין יהודה את עצמו לשלושה דברים: דורון (-פיוס), תפילה ומלחמה.

שמעתי מראש הישיבה שלי, הגאון רבי מאיר דוב רובמן זצוק"ל, יסוד נפלא:

רבותינו משווים את שלוש ההגשות שבהן ניגש יהודה – תפילה, מלחמה ופיוס. יש בכך לימוד גדול לעניין התפילה: הלוא כדי לצאת למלחמה באויב צריך הכנה, אומץ וגבורה גופנית ונפשית. כך גם כדי להתפלל. כדי לשפוך שיח לפני ה' בדברים היוצאים מהלב נדרשים הכנה ומאמץ, וגם גבורה נפשית וגופנית.

וכן בעניין הפיוס – כדי לפייס אדם שהיה שרוי בכעס ולהפכו משונא לאוהב, צריך הכנה גדולה ומאמץ כביר כמו לקראת מלחמה. לא מספיק סתם לפיייס במילים שאין בהן ממש אלא צריך לעשות זאת מכל הלב ובחכמה.

אמרו רבותינו (סנהדרין כב.): "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו". לשם כך צריך הכנה ואומץ וגבורה נפשית. וכן אמרו (ברכות לא.): "המתפלל צריך שיכוון את לבו לשמים. וסימן לדבר (תהילים י, יז): 'תכין לבם תקשיב אוזנך'" – תכין לבם ואז תקשיב אוזנך. אם אדם מכין את עצמו לפני התפילה יאזין הקדוש ברוך הוא לתפילתו ויקבלה ברחמים וברצון.

התפילה אינה סתם הוצאת מילים מהפה, אלא צריכה לצאת מהלב, כפי שנאמר (דברים יא, יג): "ולעבדו בכל לבבכם". אמרו חז"ל (תענית ב.): "איזוהי עבודה שבלב הווה אומר זו תפילה".

 עמידה בתפילה מתוך כובד ראש

העקר בתפילה הוא הלב, ואם אין בה לב אינה ראויה, שנאמר (ישעי'ה כט, יג): "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני".

כתב השל"ה הק' (תמיד, עמוד התפילה, חנכה רמט): "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה".

אמרו רבותינו (ברכות ל:): "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", וזכורני, שכאשר היינו נערים בגיל 14 היה ראש הישיבה מסביר לנו מהו "כובד ראש".

תחילה היה שואל בהאי לישנא: "תשמעו, ילדים, אתם יודעים מה נקרא בכובד ראש?".

הוא תירץ: "כשהראש שלך כבד ואינך יכול להזיזו לכאן ולכאן… אבל אם נכנס אדם לבית המדרש, ומיד מרים את הראש ומסתכל מי נכנס זה לא כובד ראש. התרנגול אינו חושב, ולכן כל רגע הוא מסובב ראשו לארבע כנפות הארץ, ראשו תמיד בתנועה. אך האדם צריך להיות בכובד ראש, כאילו שמו על ראשו דבר כבד המונע ממנו להרים ראשו מהלימוד ומהתפילה!".

צריך האדם לשים עיניו בתוך הסידור ולא להזיזן משם כדי שלא יסיח דעתו מהתפילה.

כדי להתפלל כראוי לפני בורא העולם דרושה הכנה גדולה לא פחות מההכנה שמתכוננים לקראת מלחמה.

כמה קשה לשמור על המחשבה, שהרי "והוא עומד עליהם", היצר עומד על האדם ומסיח דעתו, ובמיוחד בשעה שמתחיל להתפלל.

מסופר על אדמו"ר קדוש שהיה רגיל לגשת לחסידיו לאחר שסיימו להתפלל ולומר להם: "שלום עליכם, ברוכים הבאים!".

הם לא הבינו את כוונת הרבי, שהרי לא הלכו לשום מקום אלא נשארו כל הזמן בבית הכנסת. השיב הרבי על תמיהתם, שאמנם גופם בבית הכנסת אך מחשבתם מטיילת בכל רחבי העולם…

אמרו חכמים בדרך מליצה, שלכן אומרים בסוף התפילה "עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום…", זוהי אמירת שלום לאחר נחיתת האדם מעולם החלומות, שהיה בו, למרבה הצער, במהלך התפילה.

אף הוסיפו ואמרו, שמה שאדם לא מצליח לעשות כל החיים הוא מצליח לעשות בתפילה אחת – נוסע להונג קונג ולצרפת, לארצות הברית ולקנדה, וכל זה בדקות הספורות שבהן הוא מתפלל… מעביר הוא את תפילתו ללא כוונה ומחשבה, "ותעבור המנחה על פניו", בדיל ויעבור…

אולם עבודתנו היא להשתדל שלא להסיח דעת ומחשבה מהתפילה אלא להתפלל מעמק הלב לאבינו שבשמים שישמע תפלתנו. "דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (ברכות כח:).

לחטף ולהציל מה שאפשר!

מה יעשה אדם אם באמצע התפילה מגלה הוא פתאום, למרבה הצער, שלא כיוון בתפילתו כלל?

הוא התחיל להתפלל אבל אז נזכר שאחרי התפילה הוא חייב ללכת לקנות מוצר מסוים, ואחר כך הזכיר לעצמו שעליו להיפגש עם אדם פלוני ולסדר עניין דחוף במשרד כלשהו, ופתאום הוא מוצא את עצמו ב'שמע קולנו'…

בדרך כלל, במצב כזה מנסה היצר הרע לייאש את האדם בטענת "וכאשר אבדתי אבדתי", אך על האדם לתפוס עצמו ולכוון בברכות שנותרו לו, לחטוף ולהציל מה שנשאר.

ממשיל על כך ה'חפץ חיים' משל נפלא מאוד:

אשה אלמנה היתה מוכרת תפוחים בדוכן במרכז העיר יחד עם בתה הקטנה. פעם אחת הוצרכה האם ללכת למקום כלשהו, וביקשה מבתה הקטנה לשמור על הסחורה עד שתשוב. למרבה הצער הגיעו כמה פרחחים מנוערים מתורה ומדרך ארץ, הפילו את ארגזי התפוחים וחטפו להם הרבה מן הפירות.

התחילה הילדה לבכות ולצעוק, אך אדם חכם שראה זאת אמר: "עד שאת עומדת ובוכה על התפוחים שנחטפו, מהרי וחטפי גם את מן התפוחים שנשארו! אכן, את מה שכבר נגזל אין ביכולתך להשיב, אבל יכולה את להציל מן הנותר ככל יכולתך!".

הנמשל: אדם נעמד להתפלל ופתאום הוא מגלה שהיצר חטף ממנו ברכות רבות, שאמרן מבלי כוונה כלל. ולא זו בלבד, אלא שהיצר מנסה לייאש אותו, שהרי הפסיד כבר כל כך הרבה ואין כביכול ערך לתפלתו… אך אל לו לאדם להתייאש, אלא יחטוף את מה שנשאר!

ייתן לבו לומר את הברכות שנותרו לו מעומק הלב ובכוונה גדולה, ויזכה לטעום את טעמה המתוק והנפלא של התפילה.

ויגש אליו יהודה

מהו "אליו"? לשם מה נכתבה התיבה הזו?

אלא, אומר ה"אור החיים" הקדוש, ביקש יהודה להוריד את שנאת המלך אליהם, לכן מילא את לבו באהבה גדולה כלפיו והגיש את עצמו ואת לבו אליו.

הוא היה בטוח שאם בלבו יחליט שהוא טוב ועדין, גם המלך ירגיש כך ויחסו אליהם יתהפך!

אמנם, אהבתו של יהודה נכנסה מלב אל לב, ועל ידי כך נכמרו רחמיו של יוסף על האחים.

אם יש לאיש אויב והוא רוצה לקרבו ולבטל את השנאה שביניהם, יוכל להשתמש לצורך העניין בפטנט מפלא, גילוי מיוחד שגילו לנו רבותינו בנבכי הנפש: עליו לחפש בו נקודות שבאמת ראוי לאהוב אותו בזכותן.

גם אדם רע מעללים יכול להיות אדם נאמן, ישר או אציל. אמנם הוא לא בסדר בתחומים מסוימים אבל יש בו גם חלקים טובים.

כשאדם יושב וחושב ומוצא את הנקודות הטובות בזולת וניגש אליו תוך שהוא מהרהר בדברים הללו – הוא יצליח לעקור את השנאה שלו כלפיו, וכן את השנאה שיש בלבו של חברו, שהרי אמרו "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט).

עצם המחשבה על מעשיו הטובים יוצרת ביניהם קשר לבבי. מין תקשרת סמויה, קשר פנימי מלב אל לב. קשר שלא צריך עבורו לא טלפונים, לא פקסים ולא מיילים. מקבלים את התדר היישר אל תוך הלב… אני מרגיש שפלוני זקוק לי, הלב שלי אומר לי…

 מילאתי את לבי באהבה אליו

רבי נחום שאדיקר זצ"ל, אביו של רבי שלמה זלמן בהר"ן, שבנה כמה שכונות מחוץ לחומות ירושלים, היה גאון וצדיק, ושימש כרבה של העיר שאדיק.

בעירו התגורר אדם בשם גרונם, שכונה גרונצ'י גיציס.

גרונצ'י היה מלשין שהטיל אימתו על העיר כולה. על מה לא היה מספר? על מכירה שאינה מדווחת מספיק לצרכי מסים, על בנייה לא חוקית, על מכירת סחורות מיובאות מבחוץ, או על דיבורים של אנשים בחדרי חדרים שאפשר לפרשם בכל מיני אופנים. אנשים היו נאסרים ונענשים כתוצאה מן ההלשנות שלו, ולגרונצ'י לא היה אכפת מכלום.

הוא לא פרק עול מצוות. חלילה לו מעשות כן. מגיע היה להתפלל שחרית וערבית בבית הכנסת. הציבור היה כל כך מפוחד ממנו, עד שהגבאים דאגו לקרוא לו לעלות לתורה תמיד בעלייה החשובה ביותר בעיניו – 'שישי'. על פחות מזה לא הסכים להתפשר.

תקופה ארוכה פחדו האנשים לספר על מעלליו לרבי נחום, אבל פעם אחת הוגדשה הסאה. גרונצ'י הלשין על מישהו, והוא נכלא לשנתיים, אחר קיבל מכות רצח, ושלישי – כל רכושו נלקח ממנו. יותר לא היה שייך להמשיך.

פנו אל הרב ואמרו לו: "רבינו, עד כה לא סיפרנו, אולם הגיעו מים עד נפש. איננו יכולים להמשיך לחיות עוד במחיצת האיש הרע הזה שהורס את חיינו".

התפלא הרב: "ר' גרונם? זהו גרונצ'י גיציס שאתם מדברים עליו? ככה, ואני לא שמעתי מאומה…".

בשבת הקרובה עלה הרב לתורה ל'שלישי'. כמנהגו תמיד נשאר על־יד התיבה במשך הקריאה כולה. לקראת 'שישי' כבר נעמד גרונם במקומו, מוכן ומזמן לעלייה 'שלו'…

הרב, שהיה איש אמת, הזדקף במקומו והכריז: "אתה הוא גרונם הרשע שכולם רועדים מפניו? הלוא כתוב 'לא תגורו מפני איש'. חייב להיות כאן משפט צדק! אינך ראוי לעלות לתורה, ואם כך – לא תעלה!".

הרב היה תקיף בדעתו, ובתקיפותו כי רבה סטר על פניו.

גרונם קצף מזעם. הוא לא התכוון לותר, כמובן. יצא מבית הכנסת, נחוש בדעתו להשיב לרב מנה אחת אפיים.

האנשים בבית הכנסת רעדו מרוב פחד ואימה. מי יודע מה יעולל כעת?

אולם חלף יום ועוד יום, ודבר לא קרה…

באחד הימים הגיעה משלחת של שני אנשים מכובדים, בעלי זקנים ארוכים, להזמין את הרב, שהיה מוהל מומחה, לערוך להם למחרת ברית מילה בכפר רחוק שבו התגוררו.

הרב נענה לבקשתם בחפץ לב, ומיד למחרת השכים קום, לקח אתו את משמשו, ושניהם נסעו לאותו כפר מרוחק. הם יצאו מוקדם כדי שיספיקו להגיע עוד לפני שתשקע השמש. לאחר נסיעה ארוכה הגיעו לשם, וכשראו מרחוק את גרונצ'יק הבינו שנפלו בפח שטמן להם.

הוא התקרב אליהם יחד עם קבוצת אנשים גדולה. כולם היו ביריונים ואחזו בידיהם גרזנים. הם התקרבו אל הרב בעיניים רושפות שנאה וזעם.

העגלון החל לרעוד כלו. "כבוד הרב, מה עושים כעת?". הוא עצם את עיניו, ודמין את התסריט הנורא מכל מתחולל.

כשלא שמע שום קול פקח את עיניו, והנה הבחין בדבר פלא.

גרונצ'י ניגש, השליך את הגרזן שבידו, ונפל לרגלי הרב: "רבינו, חטאתי, חטאתי, אני הרשע, ואני מתנצל ומבקש שייתן לי דרך תשובה".

אמר הרב: "מבין אני כי אין כאן ברית. רציתם רק להביא אותנו לכאן… בוא ר' גרונם, עלה לעגלה ותחזור אתי הביתה", ושניהם חזרו.

בהזדמנות הראשונה בירר המשמש: "האם מעשה נסים אירע כאן?".

אמר לו הרב: "היודע אתה איך הצלחתי? באותו רגע שבו הבחנתי בגרונם בא אלי לרצחני נפש, התמלאתי עליו ברחמים גדולים, ואמרתי: 'ריבונו של עולם, אני אוהב אותו. כל מה שעשיתי לו לא נבע משנאה, ההיפך – כוונתי הייתה לטובתו, כדי לקלף ממנו את הרע שיש בו. ריבונו של עולם, אני אוהב אותו באמת, אני אוהב אותו!'. מילאתי את לבי בכל כך הרבה אהבה אליו, וברגע שכך עשיתי – מיד הסתלקה כל שנאתו. אהבתי נגעה ללבו, וגם הוא התמלא באהבה גדולה אלי".

ומה אירע כתוצאה מכך? הוא עזב את דרכיו הקלוקלות, התחטא לפני ה' ונעשה ר' גרונם, יהודי לשם ולתפארת.

(מתוך הספר 'משכני אחריך')