"ולעבוד את ד' אלוקיך בכל לבבך" (י' י"ב)
נכד רבנו, הרב אריה אלישיב, מספר: המעשה הבא התרחש בשנה האחרונה לחייו של רבינו. בעוד סבי ישוב אל מול ספריו, כשידו שעונה על גבי השולחן, שמתי ליבי לפתע כי הרצפה שלמרגלותיו רטובה. כעבור רגע קלטתי, כי גם בגדיו ספוגים במשקה. הסתבר כי ספל התה הרותח, שהיה מונח על גבי השולחן, נשפך והרטיב את בגדיו. היה זה תה לוהט בטמפרטורה גבוהה, העלולה לגרום לכוויות, אך סבי נשך את שפתיו כשפניו אינם מסגירים כל אות ורמז לכאב העובר עליו.
אחוז בהלה, פניתי אליו כדי לברר האם גופו נכווה חלילה מן המשקה הלוהט, אך סבי הניף את ידו לעברי בביטול, כשהוא מסמן לי להחריש ולא לעשות מאומה. כל זאת כדי שהנכד, שישב בסמוך לו ושפך את ספל התה הרותח בחוסר זהירות, לא יחוש חלילה באי נעימות ומבוכה.
מעשה דומה התרחש בתקופה בה נזקק מרן מסיבות רפואיות לסיוע בנעילת מנעליו. בשעת צהריים נכנסתי לחדרו של סבי וחשתי כי דבר מה אינו כשורה. סקרתי את דמותו במבט בוחן מכף רגל ועד ראש עד שזיהיתי את מקור הבעיה. התברר, כי נעליו היו נעולות במהופך, כאשר הנעל השמאלית נעולה לרגלו הימנית והנעל הימנית נעולה לרגלו השמאלית, דבר שהסב לו צער וכאב רב.
ניגשתי בחופזה לסדר את מנעליו של סבי, שמיהר להניח יד על פיו, מרמז לי להמתין בשתיקה. רק לאחר מספר דקות, כאשר האיש שנעל לרבנו את נעליו באופן שגוי עזב את המקום, התיר לי סבי להפוך את נעליו ולתקן את המשגה. כל זאת על מנת שלא לגרום חלילה אי נעימות לאדם שביקש לסייע לו והסב לו כאב מבלי משים.
***
מעונו של רבנו שימש כבית ועד לרבים והמונים, שפקדו את הבית דבר יום ביומו. לעיתים רבות, בעוד הנכדות טורחות בכיבוד הרצפות, היו הבאים פוסעים ומבלי משים מותירים את טביעות רגליהם על הרצפה הלחה, שזה עתה מורקה. הדבר חזר ונשנה, ולא אחת הרצפה שלא מכבר הובהקה שבה והיטנפה.
באחד הימים, בעוד אחת הנכדות טורחת בנקיון הבית, קלטה עינה את דמותו של רבינו ששב מתפילתו, עומד בחוץ וממתין. הנכדה, שחרדה לזמנו היקר של סבה, פסקה מעמלה ופינתה את הדרך, אך רבינו שלא היה מדרכו לעמוד ולו רגע קט בלא מעש, וכל דקה מדקותיו יקרה מכל מטמונות תבל, עמד בלא ניע על מקומו.
כך ניצב מאור הדור, ממתין באורך רוח עד שהסתיימה המלאכה והתייבשה הרצפה, ורק אז הודה לנכדתו על טרחתה ופנה לחדרו!
מודה ועוזב
נין רבינו, הרב משה ישראלזון, מספר: באחת השבתות, זכיתי לנפוש במחיצת רבנו בעיר טלז-סטון, כאשר עימנו בצוותא נופשים חתן רבינו, רבי עזריאל אויערבך ורעייתו ע"ה. בשבת בבוקר כאשר בת רבינו, הרבנית לאה אויערבך, הגישה את החמין, טעם רבינו מן המאכל כמלוא נימה ומיד החל לשבחו ולהללו בכל פה.
תוך כדי הדברים הגיע לאוזניו קולו של רבי עזריאל, ששמע כיצד רבנו טורח להחמיא על טיב התבשיל ולחש מיד לרעייתו: "אם אביך כה משבח את המאכל עם הטעימה הראשונה, ככל הנראה הוא מתעתד להותיר את התבשיל בצלחתו!"
ואכן, כעבור רגעים ספורים, נוכחתי לראות כיצד רבינו מסיט מלפניו את הצלחת לאחר טעימה קלה. כפי הנראה הוא לא חש בטוב ולא היה מסוגל להכניס את המאכל לפיו, אולם מאחר שלא רצה שבתו תיפגע מכך שאינו מוסיף לאכול מתבשיליה, הלל וקילס את המאכל מבעוד מועד.
בת רבינו, הרבנית לאה אויערבך, נהגה להכין לאביה מידי ערב ארוחה שכללה סלט ירקות. באחד הימים, לאחר שהוגשה לפניו הארוחה הרגילה, אכל רבינו את כל המאכלים מלבד הסלט שנותר מיותם בצלוחיתו.
"אבא, האם אינך מרגיש טוב" תמהה הרבנית אויערבך, "מדוע אינך אוכל את הסלט?"
"ברוך ה' אני חש בטוב, אבל אינני יכול לאכול!" חתם רבינו בלא לגלות את טעמו.
בלית ברירה נטלה הרבנית את צלוחית הסלט, החזירה אותה למטבח והעבירה את תכולתה לכלי קטן על מנת לאכסנה במקרר. אולם להפתעתה הרבה, גילתה בתחתית הצלוחית חרק קטן ובלתי נראה. שהסתתר בתוך ערימת הירקות.
מקרה דומה אירע באחד מימי הפסח, כאשר אחד מנכדי רבנו הגיע עם רעייתו לביקור במעון סבו. באותה העת שהתה בבית הרבנית אויערבך, שעסקה בהכנת ארוחת ערב בעבור אביה. הרעייה הצעירה שביקשה להקל על עמלה של הרבנית, פנתה אליה ושאלה במה היא יכולה לסייע בידה. בתחילה התחמקה הרבנית בתואנות שונות וציינה כי אין צורך בעזרה. אך כאשר ראתה כי אחייניתה משתוקקת לסייע בהכנת ארוחתו של רבינו, הציעה לה לשטוף את עלי החסה.
כאשר הארוחה הוגשה לפני רבינו, הוא אכל את כולה מלבד עלי החסה אותם הותיר בקערתם. כאשר שאלוהו מפני מה אין הוא אוכל את החסה, שהייתה עיקר מאכלו בימי הפסח, נצר רבינו את לשונו ונמנע מלהשיב.
רק בעקבות בירור שערכו בני הבית נודעה סיבת הדבר. בימי הפסח היה רבינו מקפיד להשתמש במים מיוחדים שזרמו מדוד ענק שמולא קודם החג. אך האישה הצעירה שלא ידעה דבר אודות מנהגו, שטפה את עלי החסה במי ברז רגילים, ולפיכך נמנע רבינו מלאוכלם. בעוד בני הבית נוכחים לראות בחוש, פעם אחר פעם, כי "רגלי חסידיו ישמור" ואין הקב"ה מביא תקלה לידיהם של צדיקים.
***
נכד רבינו, הרב אריה אלישיב, מספר: במשך תקופה מסוימת שמתי לב, כי משום מה נמנע רבינו מלאכול את המנה האחרונה בסעודת השבת ומעבירה לסובביו, כשהוא מציין כי כבר אכל דיו. בתחילה לא ייחסתי לכך כל חשיבות, וסברתי לתומי כי הוא מתקשה לאכול את המנה האחרונה.
שנה תמימה חלפה כאשר רבינו ממשיך ואוחז במנהגו. באחד מימות השבוע כאשר דיברתי עימו על הנכד האמור לשהות בביתו בשבת, פנה אלי רבינו אגב אורחיה ושאל בדאגה: "מפני מה מגישים לאותו בחור מנת קינוח קנויה, בשעה שבעבורי מגישים מנה ביתית. כיצד יכול אני לאכול אוכל משובח יותר מהאוכל המוגש לאורחי בן הישיבה?!"
יש בנותן טעם לציין כי עבור רבינו היו מכינים מנת קינוח שונה המותאמת לצרכי בריאות גופו. לפיכך פניתי אליו בשאלה: "וכי מי אמר שהקינוח הביתי משובח יותר מהקינוח הקנוי?" אך הדבר לא הניח את דעת רבנו שביקש שיגישו לפני אורחיו את אשר הוא אוכל.
רק אז הבנתי כי במשך למעלה משנה נמנע רבינו מלאכול את המנה האחרונה שהוגשה לפניו כדי לכבד את אורחיו כגופו.
ואף על פי שלא ביקש דבר הנוגע לצרכי עצמו, בכל מה שנוגע לזולתו, הוא ידע גם ידע למה כל אחד נזקק ודאג למלא את צרכיו.
באחד מערבי שבת הודיעו לו שעה קודם כניסת השבת, כי נבצר מנכד פלוני להגיע ונכד אחר עתיד להחליף את מקומו. רבינו שמע את הדברים ושאל מיד בדאגה, האם הכינו ביצה קשה, הואיל ואותו נכד אינו אוכל דבר מלבד מאכל זה.
בסביבת בית מרן התגורר יהודי קשה יום, שסבל מצרות צרורות הכרוכות בפרנסה ושלום בית. רבינו סייע בידו תמיד ועזר לו ככל יכולתו.
באחד הימים, בעת שיהודי עתיר נכסים הגיע לבית מרן, ניגש אליו אותו קשה יום וביקש את נדבת ליבו. הגביר שמע את בקשתו והגיב בבקשה משלו. "אתה רוצה כסף?!" שאל בתקיפות, "אין בעיה, תן לי את ה'טלית קטן' של הרב אלישיב!"
היהודי האומלל ניגש לפני מרן ופרש את הדברים כהווייתם. בעוד הנוכחים אחוזי תדהמה מהעזתם של הגביר והעני גם יחד, ביקש רבינו להכניסם לחדרו ושאל את הגביר כמה הוא מוכן לשלם בעד ה'טלית קטן'. השניים החלו להתדיין בעוד מרן עומד על המקח ומעלה את המחיר עוד ועוד. רק לאחר שהגביר הציע לתת למבקש הצדקה סכום עצום, פנה רבינו לנכדו ואמר: "רבי אריה, תן לו 'טלית קטן'!"
כל מי שהכיר את נפש רבינו, ידע עד כמה הוא סולד מהנהגות אלו הנראות כיוהרה, אבל כשהדבר הגיע לענייני צדקה וגמילות חסדים, הוא ויתר על כל אשר לו והשים עצמו כאיסקופה הנדרסת כדי לסייע לבן ישראל בעת צרתו.
(מתוך הספר עמודו של עולם)