"וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר י"ח, ד')
סיפר לנו הגאון רבי אליהו פייבלזון שליט"א ראש ישיבת 'פתחי עולם', לחוזרים בתשובה, באחד הימים מתדפק על פתחי יהודי בן 70 ורוצה את עזרתי, הכנסתיו לביתי, ושאלתי אותו במה אוכל לעזור לך. אמר לי היהודי, אני פרופ' באחת האוניברסיטאות הגדולות כאן בארץ ישראל, לפני זמן קצר יצאתי לפנסיה, והתחלתי לשמור שבת, אני רוצה שגם אשתי תתקרב קצת לתורה ולמצוות, ולכן באתי אליך, כראש ישיבה לחוזרים בתשובה יש לך נסיון, אולי תוכל להשפיע עליה.
אמרתי לו שאני ינסה, אבל בכל זאת יש לי שאלה עבורו, אם באת אלי, זאת אומרת שאין לך מישהו מסוים שאתה מקושר אליו, איך יהודי כבן שבעים ועוד פרופ' נכבד, מתחיל פתאום לשמור שבת, בלא שמישהו יקרב אותו, סתם מעצמו מתחיל לשמור שבת.
אמר לו, אספר לך סיפור ומזה תבין הכל, אמי ואבי נולדו בחו"ל, הם עברו את השואה, ולאחר השואה נישאו, לאחר כמה שנים הם עלו לארץ והתיישבו באשדוד.
היה לי דוד שהיה יהודי שומר תורה ומצוות, וכשאמי התייעצה איתו להיכן כדאי לשלוח את בנה, זאת אומרת אותי, בירר הדוד, ויעץ לה לשלוח אותי לבית אבות בבני ברק של הרב יוסף כהנמן גאב"ד פוניבז'. ואכן אמי שמעה לעצתו ושלחה אותי לשם.
בזמנים ההם הנסיעה מאשדוד לבני ברק לא היתה קלה, ולכן אמי אף פעם לא באה לבקר אותי, באחד הימים נקלעה אמי לאזור בני ברק, והחליטה, אם אני כבר כאן באזור, אכנס לבקר את בני מחמדי, היא נכנסה לבית אבות, מיד כשנכנסה ראתה שמדובר במוסד של שומרי מצוות, היא קראה לי ואמרה לי, תארוז מיד את החפצים שלך, אנחנו נוסעים מכאן מיד.
ארזתי את חפצי, ואמי לקחה אותי לביתי. הייתי אז ילד בן תשע, הרבה זיכרונות אין לי מאותה תקופה, אבל דבר אחד איני יכול לשכוח, ובכל פעם שאני נזכר בכך, יורדות לי דמעות מעיני.
לאחר כמה ימים מתדפק יהודי בדלת, כשאמי פתחה, הציג את עצמו – קוראים לי יוסף כהנמן, ואני מנהל את בית האבות בבני ברק, היום נכנסתי לבית אבות, וראיתי שילד חסר שם, שאלתי מיד היכן הילד, אמרו לי שאמו באה לפני כמה ימים, ואמרה לו לארוז את חפציו, ולקחה אותו לביתו.
מיד עליתי על אוטובוס, ונסעתי לביתכם באשדוד, לברר מה קרה, האם לא היה משהו טוב בבית אבות, אני מוכן לעשות הכל כדי לשפר את התנאים של הילד.
אמרה לו האם, הכל בסדר שם, רק, שאני עברתי את השואה, לא אוכל לתאר לך את הזוועות שראיתי בעיני מה שעוללו לנו הנאצים יימח שמם ואיני רוצה שבני יהיה דתי.
הגאב"ד ניסה לדבר על לבה כמה דקות, וכשראה שאין עם מי לדבר, ביקש כסא, והתיישב עליו, והתחיל לבכות, הוא ישב כך עשר דקות, ובכה על עוד נשמה של עם ישראל שהולכת כעת לאיבוד. לאחר מכן ברכם לשלום ויצא.
כבר עברו מאז כשישים שנה, והדמעות האלו לא נותנות לי מנוח, בכל פעם שאני נזכר מזה לבי מתחלחל, כעת התחלתי לשמור שבת, ואני רוצה שתשכנע את אשתי, שקצת תלך בעקבותי.
מספר הרב אליהו, אכן דברתי עם אשתו, וברך השם הצלחתי לשכנעה, וכהיום הוא מניח תפילין בכל יום, והם שומרים שבת, כשרות, ועוד היד נטויה.
יתכן שמרן הגאב"ד למד את דרך זו מרבו החפץ חיים.
אחד מתלמידי החפץ חיים היה רב באחד העיירות ברוסיה, באחת מהפעמים בהם ביקר אצל מרן החפץ חיים, שאלו החפץ חיים נו, מה נשמע בעיר שלכם, הוא הבין שכמובן החפץ חיים לא מתעניין ברכישת החלב והלחם, וגם לא במצב הכלכלי של תושבי העיר, וכל שאלתו נוגעת לעניינים רוחניים, על כן נאנח התלמיד אנחה גדולה.
ומה נשמע בעניין השבת, החל החפץ חיים לפרט את שאלתו, נאנח התלמיד ואמר אוי ואבוי הספרים לא רוצים לסגור את המיספרות בערב שבת, וסוגרים רק בלילה, ועוד בעיות בשמירת השבת, נו, ומה עשית בשביל זה, שאל החפץ חיים, השיב התלמיד ומה אני יכול לעשות, העם לא שומעים בקולי.
ומה נשמע עם טהרת המשפחה המשיך החפץ חיים לשאול, אוי וי, אוי וי, גרוע מאוד, ומה עשית בשביל זה, מה אני יכול לעשות ממאנים העם לשמוע לדברי.
אמר לו החפץ חיים ומה אתה עושה בשביל חינוך הילדים, השיב התלמיד המצב גרוע ביותר, הילדים נשלחים לבתי ספר של גויים, ואפי' בביה"ס של היהודים מה כבר מלמדים, ומה אני יכול לעשות, אף אחד לא מקשיב לקולי.
אמר לו החפץ חיים למען השבת לא יכולת לעשות כלום, למען טהרת המשפחה לא היתה באפשרותך לעשות כלום, להעמדת החינוך לא היית מסוגל לעשות כלום, אבל להתעלף יכולת. למה לא התעלפת…
מתוך שיעורי וחידושי הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א
(ווי העמודים)