בבואי יום אחד לבית הכנסת נתלווה אלי יהודי בעל תשובה. אני מכיר אותו מלפני תקופה ארוכה, אז לא היה לו זקן ופאות מגודלות, והנה עכשיו ראיתי שיש לו זקן גדול ופאות ארוכות.
שאלתי אותו איך זכה לכך, וסיפר לי שהסיבה שלא היה לו עד הנה היא משום שאמו אינה מסכמת לכך, היא עדיין לא זכתה לשוב בתשובה והיא מאד מקפידה אם יהיו לו פאות וזקן. ושאל רב מה לעשות, והורה לו להתנהג כפי מה שמותר ע"פ שו"ע מעיקר ההלכה, משום מצות כיבוד אם. אבל תמיד היתה לו תשוקה גדולה לזכות לזקן ופאות.
מה עשה הקב"ה? מכיוון שעכשיו תקופת קורונה, ואמו אשה זקנה וצוותה עליו שלא יבוא לבקר אותה משום חשש סכנה, ולכן הפך הקשר שלו עם האמא רק ע"י הדיבור בטלפון – הוא ניצל את ההזדמנות והחל לגדל זקן ופאות ארוכות, ויש לו תענוג גדול מאד מזה. כשדיבר עמי ראיתי את גודל התענוג שיש לו מהזקן והפאות שלו…
חשבתי, שאע"פ שיש הרבה תפילות שכבר יחלוף הנגיף מן העולם, הנה זה האדם יש לו רווח בכל יום שיש לו עדיין זקן ופאות, כי אח"כ יצטרך לנהוג שוב כמו שצריך לעשות ע"פ הלכה מצד מצות כיבוד אם.
ונזכרתי במעשה שסיפר הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, שכשנסע לווינה לצרכי רפואה עם אביו הרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע, והתאכסנו שם במלון, בליל שבת לאחר שערך את שולחנו הטהור שמעו קול תורה מאחד החדרים, והיה פלא מי לומד מאוחר בליל שבת גמרא בהתמדה מופלגת. קראו לאותו אדם, ואמר שאין לו זמן להפסיק לימודו. לאחר מכן כשהוא נכנס לרבי סיפר, שהוא חייל בצבא האוסטרי, והוא מזכיר של מפקד גדול בצבא, והוא שכנע את אדונו שיעבוד שעות נוספות כל השבוע, כדי שישחרר אותו בשבת קודש. ולכן כיון שנכנסת השבת, הוא מתפלל וסועד סעודה בזריזות, ותיכף יושב ולומד תורה כל השבת ברציפות. ואמר מהר"י שנחת רוח כזו לא תהיה להשי"ת לאחר ביאת המשיח. ומי יודע אם לא הוא מעכב את הגאולה.
כך זה האדם שדווקא ע"י הקורונה הוא זוכה לזקן ופאות, לא ראיתי מעולם תשוקה ותענוג כזה מזקן ופאות, מי יודע מה הוא מתפלל…
אבל מאידך גיסא, שוחחתי אתמול בלילה עם רב חשוב שהוא משגיח כשרות ונוסע לסין ולארצות המזרח הרבה פעמים לצורך זה, ושאלתי אותו מה עושים עכשיו בתקופת הקורונה, ואמר לי: "עדיף שלא תשאל… באמת לא נוסעים לסין בתקופה זו כי הכל סגור, אין יוצא ואין בא". ושאלתי: א"כ איך לא חסרים המוצרים בחנות, וב"ה יש הכל כרגיל עם הכשרים מהודרים? ואמר לי בצער, שבתקופה זו יש הרבה קולות שרוב מערכות הכשרות מקילות בשעת הדחק, וכל מיני אנשים שלא היו בגדר 'רֶבַע רב', סומכים עליהם בתקופה זו כ'רב שלם' בלית ברירה.
והרי זו צרה צרורה. מלבד כל הצרות שבקורונה, הרי יש הרבה מהמאכלים שאנו אוכלים שהם מיוסדים על כמה וכמה קולות שהיו מחמירים בהן כל השנים. ועל כגון דא זה אמר כ"ק מהר"א מבעלזא זי"ע לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה: 'האויב תמו' – אבל 'חרבות לנצח'. גם לאחר שהצרה עצמה חלפה, נשאר עדיין החורבנות של כל מיני קולות שמקילים בזמן כזה.
צריך רחמים שלא ימשיכו לסמוך על האנשים האלה לאחר תום הנגיף, ולא ימשיכו לומר שמוכרחים להמשיך לסמוך עליהם כדי שלא יתברר למפרע שלא היו המאכלים כשרים לפני כן… ירחם ה' על עמו. מצד אחד יש כאן זקן ופאות, ומאידך קולות במאכלים ומשקאות…
(מתוך עלון ממשקה ישראל גליון קמ"ד)