שח המשגיח הגה"צ רבי שלמה ברעוודא זצ"ל באחת מדרשותיו:
לאחר מלחמת העולם השניה הגיעה ישיבת מיר הקדושה לארה"ב, זו הישיבה שניצלה בנסים גלויים מציפורני הרשעים הארורים רוצחי בני עמנו, הישיבה שעברה את כל שנות המלחמה בשנחאי שבסין שהיתה אז תחת הכיבוש היפני (וזה סיפור בפני עצמו על חסדי ד' יתב"ש ועל הנסים הגלויים שפעל למען הצלת חבורה עצומה של בני תורה ויראת שמים. לאחר המלחמה הגיעו רוב רובם של התלמידים שקיבלו אשרות כניסה מיוחדות לארה"ב).
והנה אני נולדתי בארה"ב ולמדתי בישיבות אמריקאיות, והייתי באותה תקופה בגיל שבו מסיימים את הלימודים במוסד החינוך שלי, אולי קוראים לזה כאן 'גימנסיה' וכדומה, ומורי ורבי בישיבה הקטנה דיבר על לבי שאשתדל להיכנס לישיבת מיר שבאה כעת משנחאי.
אמנם הנהלת הישיבה לא ששה לקבל תלמידים ילידי ארה"ב, שהרי רוב רובם של תלמיד ישיבת מיר שהו בישיבה ברצונם או בעל כרחם במשך כל שנות המלחמה, והיו שם בחורים שלמדו כבר עשר שנים, חמש עשרה שנה, עשרים שנה, והיו בקיאים בש"ס ופוסקים, ואילו אנחנו האמריקאים, מה כבר למדנו, קצת למודי קודש 'בקצה המזלג' האמריקאי. ובכל זאת, היות שרבינו בישיבה הקטנה היה גם הוא מתלמידי ישיבת מיר, וגם היה תלמיד מרן הרב מבריסק זצוק"ל, לכן היה לו שם כח השפעה והוא הכניס אותי ואת בן אחותו ועוד בחור מהכיתה שלנו ונתקבלנו.
והנה אני הכרתי את השפה של הבחורים שדיברו ביידיש, כי הורי לא היו אמריקאים ודיברנו בבית יידיש, ולכן היה לי קל מאוד לשוחח עם הבחורים המבוגרים, לשמוע את השיעורים ולהבינם, וגם לשמוע את מרן המשגיח הקדוש רבנו יחזקאל זצוק"ל. הוא דיבר שלוש פעמים בשבוע לכל הישיבה בבית המדרש, בליל שבת, במוצאי שבת וביום רביעי בבוקר לאחר התפילה לפני ארוחת הבוקר. וחוץ מאלה הוא נתן גם שיעורים לפי מדרגות הישיבה, מה שקוראים 'ועדים', שבהם היו מתכנסים הבחורים לשעה קלה באיזה חדר, ומרן המשגיח דיבר דברים 'למעשה', עצות לתיקון המדות ולהשיג יר"ש וכו'.
והנה לאחר כמה חודשים שלמדנו שם, התחלנו לבקש מהבחורים המבוגרים שישתדלו אצל מרן המשגיח שיקבע ועד מיוחד גם לנו האמריקאים. ואכן הם ביקשו בשבילנו, אבל הוא סירב וכך הוא אמר: "אני רגיל שלישיבתנו ישיבת מיר באים בוגרי ישיבות גדולות אחרות, כאלו שלמדו כבר בגרודנא, בקלעצק, בברנוביץ ואצל רבי ברוך בר בקמניץ, ורק אח"כ היו באים למיר להמשך השתלמותם. ולמעמד ומדרגה כזאת של בחורים אני רגיל לדבר. אבל האמריקאים האלה הם הרי בבחינת תינוקות של בית רבן, ואני לא התמחיתי איך ללמד אל"ף בי"ת לתינוקות, אני לא גננת בגן ילדים"… ככה הוא הסתכל עלינו.
אבל אנחנו אמריקאים, 'בני חוצפה', לא היה אכפת לנו דברי מרן המשגיח, וגם לא התואר' שנתן לנו, והשתדלנו עוד ועוד והוא המשיך לסרב. חודשים על חודשים הוא לא הסכים לדבר, עד שנכנע לבסוף וקבע לנו ועד מיוחד.
התישבנו איתו בחדר, זה היה לפנות ערב וכבר נהיה חושך בחדר והוא לא רצה להדליק את החשמל… פשוט ישב לו, ולא דיבר. הוא אמר לעצמו: "מה מדברים לתינוקות של בית רבן?!"… וסוף כל סוף הוא אמר לנו משהו, וזה היה בפעם הראשונה.
ואחר כמה שבועות הוא דיבר איתנו שוב, ובפעם הזאת הוא אמר לנו דברים שהממו אותנו. וכך הוא פתח: "אתם בוודאי חושבים שהדברים שאתם שומעים בישיבתנו, שההצלחות וההנאות מתענוגי עוה"ז הן כולן הבל וריק והעיקר הוא ההצלחות האמיתיות, דהיינו מעשים טובים ממש – אתם בטח חושבים שהשיטה הקיצונית הזאת היא רק שלנו, החרדים ביותר, אבל רוב העולם או כולם מתנגדים לשיטה שלנו. שהרי הגויים בוודאי מתנגדים לה, והגויים האמריקאים המגושמים ביותר בוודאי מתנגדים לשיטה שלנו. אבל אני אומר לכם שכולם מסכימים עם השיטה שלנו, וגם הגויים המגושמים ביותר בארצות הברית כולם מסכימים עם השיטה שלנו, שההצלחה האמיתית היא רק מעשים טובים באמת, לא הצלחות העולם הזה".
ישבנו שם המומים… האם המשגיח מכיר את הגויים המגושמים של ארה"ב, אלה ששומן החזיר נוטף מפיהם? והם מסכימים עם השיטה שלו?… בשביל מה נלחמנו חודשים על חודשים לשמוע את מרן המשגיח אם ככה הוא מדבר איתנו. ותדעו לכם רבותי, שמרן המשגיח היה גאון הגאונים, רק שהוא היה כזה ירא שמים, ומקובל אצל הציבור שירא שמים לא יכול להיות גאון. אבל אם תראו את מה שהדפיסו ממנו במשך השנים, תבחינו איך שכל דרשה שלו מלאה בחידושים. הוא שואל דברים חדשים שאף אחד לא שואל, מביא מדרש ומוציא ממנו דבר שאף אחד לא חשב עליו. ודברים כאלו היו כל פעם שהוא דיבר. כאילו שהוא היה 'מכונה של חידושים'. למרות זאת הוא היה מדבר בתכלית הפשטות, ואפילו מי שהיה לו רק קצת לב היה מקבל רושם אדיר מהתמימות והפשטות שלו.
ישבנו שם דוממים כמו בובות והוא המשיך לדבר. "אני אוכיח לכם שכולם מסכימים לשיטה שלי. הנה ישנם האנשים שמקבלים את המשכורת הגבוהה ביותר כאן בארה"ב, והם השחקנים".
אני זוכר שבימים ההם, אם אחד הרוויח ששים דולר לשבוע היתה זו משרה נכבדת ביותר. שכר דירה מרווחת היה ארבעים ושמונה דולר לחודש בלבד, וזה לא היה לפני ששת אלפי שנים, לא בזמן אדם הראשון קודם החטא, זה היה בזמני. ככה שילמו ההורים שלי. אבא שלי היה מלמד בחידר, הוא לימד בבוקר ולימד בצהריים בשביל עוד קצת משכורת. אמנם לא היינו עשירים, אבל המצב היה בסדר גמור.
אבל השחקנים קיבלו אז משכורת של שלושת אלפי דולר לשבוע. שישים דולר כבר היה בסדר, והם קיבלו שלשת אלפים. הם יכלו להיות מלאים מצות כרימון, והנה הם היו בעלי התאווה הכי גדולים בעולם. היו האנשים הכי מפורסמים, היו להם בתים מלאים כל טוב. אנשים אלה היו מפורסמים בכל העולם באופן שלא יאומן כי יסופר.
ומרן המשגיח המשיך לדבר. "והנה כל אדם מת בסוף, וגם הם מתים, וכל מי שמת עושים לו הלוויה לפני שקוברים אותו וגם עושים לו הספד. איזה דוד או בן דוד קם ואומר כמה מילים. וכך הוא דרך העולם, וגם אלה המיליונרים, בעלי התאווה, כשהם מתים ג"כ עושים להם הלוויה וקבורה ומספידים אותם.
"והנה מת שחקן עשיר אחד, וגם לו עושים הלוויה וכורים לו קבר ושמים את הארון בתוך הקבר, ואז ציבור הידידים והאוהדים עומדים סביבות הקבר ואחד מהם קם ומספיד.
"והנה יום לפני שמת השחקן הזה, מה היו מדברים עליו בעיתונות ובכל כלי התקשורת בעולם? 'איזה עשיר עולמי הוא, איזה מוצלח הוא, יש לו ארמון כאן וארמון שם, והוא נוסע מכאן לשם בחורף ומשם לכאן בקיץ, ואלפים ורבבות מקבלים את פניו. איזה כבוד יש לו' וכו'.
"ויום אחרי זה הוא מת ועכשיו עומדים ליד הקבר להספידו. עוד לא היה בתולדות העולם שעל יד קבר פתוח יגידו בניגון של הספד: 'אוי איזה מכובד שהוא היה, אוי איזה עשיר שהוא היה, אוי איזה מוצלח שהוא היה'. מעולם לא הספידו כך.
"אז מה כן מספידים? או שמחפשים משהו אמיתי, או שבודים משהו בסגנון כזה: 'אוי איזו טוב לב שהוא היה. כשהיה נער הוא גדל בעניות, וגם אחרי שגדל והצליח לא שכח את החברים שלו משנות הנעורים, ואם היו מבקשים ממנו הלוואה הוא היתה נותן. הוא אפילו כיבד את האמא הזקנה שלו ופעם בשנה היה בא לבקר אותה בבית הזקנים. לאמא שלו היתה אחות פרטית יומם ולילה והוא שילם את זה, אוי איזה טוב לב שהוא היה'… ואף אחד לא מזכיר לא את היופי שלו, ולא את הכבוד והפרסומת, מדברים רק ממעשים טובים. למה?!" – כך שאל מרן המשגיח, ואנחנו ישבנו המומים.
ואז הוא ענה: "כי על יד קבר פתוח אדם מגיע לשעה קלה בחייו למצב שהשקר נשכח. כל השוחד של תאוות עוה"ז נעלם, והוא עומד שעה קלה לפני האמת. וכשאדם עומד לפני האמת, לפני קבר פתוח, פתאום הוא 'מבין גדול' מה זה טוב ומה זה שטויות. ואז הוא לא ידבר על האדם שנפטר שום שבח מהבלי העוה"ז, רק על מעשים טובים שיש להם ערך אמיתי.
"הנה הוכחתי לכם שכולם מסכימים אתי ועם שיטת הישיבה שלנו, שהצלחות העוה"ז הם הבל ושווא ורק מעשים טובים הם ההצלחות האמיתיות. אלא שכל החיים שלהם הם משוחדים ושיכורים מתאוות העוה"ז ולא מגיעים לרגע של אמת. אבל אם פעם בחייהם מגיעים לרגע של אמת, כולם מסכימים עם השיטה שלנו, כי היא השיטה האמיתית".
סיים רבי שלמה זצ"ל: "איזו גאונות היא זו!"
(מוסף שב"ק בא תשע"ד)
