"אנחנו אמנם מחנכים, אבל אנחנו גם אנשים, בשר ודם. חייבים לזכור שאסור לעולם לתת לילד עונש מתוך כעס ולא מתוך שנאה, ודאי שלא מתוך נקם. רק עונש מתוך אהבה, יכול להועיל"

בס"ד

הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א

זה היה שיעור יוצא מן הכלל. הילדים, תלמידים, תלמידי החיידר הירושלמי 'עץ חיים', הביטו אל המלמד הצעיר שהמחיש להם את הסוגיה. מזגן לא היה, גם לא מאוורר, אבל דברי המלמד משכו את ליבם. הם היו מהופנטים אל כל מילה שיצאה מפיו. והיו שני ילדים יוצאים מן הכלל.

לזכותם אפשר לומר שהם היו בעלי כישרונות בינוניים. כל הסוגיה לא הייתה מובנת להם, הם לא הצליחו להשתלב בעניינים. משהבחינו שהמלמד ורוב התלמידים מרוכזים כל כולם בסוגייה, זחלו השניים אל פינת הכיתה, מאחורי השולחן, והחלו לשחק בשקט במשחק אבנים.

המשחק שלהם נמשך כמה דקות ארוכות. אלא שאז המלמד גמר את הנושא לרגע התרופפה אווירת הריכוז ופתאום המלמד הבחין ששולחן אחד ריק הוא הציץ בבהלה מתחת לשולחן וראה את שני 'התכשיטים' משחקים על הרצפה. את הזעם שטיפס במלמד קשה מאוד לתאר. "מה אתם עושים שם?!" נמלטה זעקה מפיו. הוא ניגש אליהם בחמת זעם, הרים את ידו וכבר עמד לתת להם 'פאטש', כמו שאמרו בירושלים, לסטור על לחיים.

ידו של המלמד כבר מונפת הייתה באוויר, שני התלמידים מצמצו בבהלה, אלא שאז, בפתע פתאום, המלמד הסתובב בבהלה. פתח את הדלת וברח החוצה מהכיתה בלי לומר מילה. אף ילד לא זז ממקומו. המתח אפף את האוויר. אחרי שתיים שלוש דקות נפתחה הדלת. המלמד נכנס בחזרה. כל הכיתה עצרה את נשימתה. ראו אותו שוב מתקרב אל צמד התלמידים שעמדו רועדים, מבינים שהוא עומד לתת עונש חמור במיוחד. הוא ניגש, הרים את היד, ופתאום נסוג בבהלה. שוב פתח את הדלת וממש ברח החוצה.

התלמידים לא הבינו מה בדיוק הולך כאן. כעבור כמה דקות המחזה חזר על עצמו בפעם השלישית. הפעם המלמד היה נראה הרבה יותר נינוח. הפעם זה קרה, הוא ניגש, נתן סטירת לחי לילד הראשון, ואז לילד השני.

התיישב במקומו והחל לומר דברי כיבושין, הוא הסתכל אל שני התלמידים שעדיין שפשפו את הלחי הכואבת. "את הסטירה הזו קיבלתם, רק בגלל שאני אוהב אתכם. אני רוצה את הטובה שלכם. תזכרו, שפעם היה מלמד שרצה שתלמדו, שתצליחו, שתקשיבו לדברי תורה ושתתנהגו בדרך ארץ. כשתגדלו, אתם עוד תודו לי על הסטירה הזו".

***

בקצה השני של החדר, ישב באותו זמן אחד התלמידים המצוינים. הוא הביט בכל המחזה המוזר הזה שהתרחש עם המלמד ונצר כל פרט בליבו . קראו לו שלמה זלמן אויערבך, מי שעתיד להפוך לאחד מפוסקי הדור הכי גדולים. מורי ורבי האהוב. שנים רבות לאחר מכן, הוא סיפר לי את הסיפור הזה. היה זה לפני שעמדתי לקחת על עצמי משרה של מחנך בכיתה. עליתי אל בית רבי, והוא לימדני פרק בפדגוגיה. "הרבי שלי ב'עץ חיים'", אמר לי הגרש"ז, "לא למד חינוך בשום אוניברסיטה או סמינר למורים. הוא היה יהודי שיצא מהכולל היישר אל התפקיד, אבל בכל נפשו הוא היה מלמד. ידענו שכל מה שהוא עושה, נובע מעומק הלב".

ולמה היה צריך המלמד לצאת ולהיכנס? ביקשתי להבין. רבי שלמה זלמן חייך. "גם אני לא הבנתי את זה", אמר. "אבל אחרי שנים רבות, כשכבר הייתי ר"מ ב'קול תורה' ואב למשפחה ברוכת ילדים, החלטתי שאני חייב לשאול אותו.

"זה היה בפורים דמוקפין. הכנתי אפוא משלוח מנות מכובד ויצאתי אל ביתו של המלמד שכבר היה אז מבוגר וכבר פרש מתפקידו. נכנסתי אצלו, שתינו יין כחובת היום ושרנו ורקדנו. בתחילה דיברנו בדברי תורה מענייני דיומא. אבל אז, כטוב לב המלמד ביין, התחלתי להעלות זיכרונות מהימים ההם ב'עץ חיים'. ביקשתי לשאול, שמא הוא זוכר את אותו סיפור עם שני הילדים. מה בדיוק קרה שם? למה הרבי נכנס ויצא? מה היה העניין?

"המלמד הרצין. הוא לא שכח פרט. ואז הוא נעמד והסביר לי את השיעור הכי חשוב בחינוך. 'אנחנו אמנם מחנכים, אבל אנחנו גם אנשים. בשר ודם, עם יצרים ותחושות. הסוגיה הכי עדינה היא סוגיית העונש, כשצריכים לגעור בילד שעשה משהו לא טוב. זה רגע עדין מאד. אסור לעולם לתת לילד עונש מתוך כעס ולא מתוך שנאה, ודאי שלא מתוך נקם. רק כך הילד יפיק תועלת מהעונש'.

"המלמד חזר על פרטי המאורע, כאילו לא עברו עשרות שנים. 'בפעם הראשונה שנעמדתי לתת להם את הסטירה, שמתי לב שאני נותן את זה מתוך כעס ועלבון. בסך הכל נעלבתי. אני טרחתי, הכנתי שיעור, התאמצתי, התאמנתי שעות כיצד להסביר את זה בצורה הכי קולחת – והשניים האלו שירדו מתחת לשולחן לשחק – זלזלו בי, הרגשתי את הזעם עולה בי.

"'ומכות שנותנים לילד מתוך כעס', צעק המלמד הזקן, 'לא רק שזה לא מועיל – זה גם מזיק!'

"'לכן ברחתי החוצה. הבנתי שאני חייב להירגע. עמדתי בחוץ ורוקנתי את עצמי מכל התחושות האישיות, עד שיתפוגגו. אבל אז, כשחזרתי לכיתה וראיתי שוב את החיוך של הילדים, הרגשתי שוב עקצוצים של כעס אישי. "'רק בפעם השלישית, אחרי שהבנתי שליבי נקי וזך, ושזו תהיה סטירה של אהבה, חזרתי אל הכיתה ואז סטרתי להם. חשוב היה לי לסטור להם, כדי שיזכרו את זה לכל החיים. כדי שכולכם תלמדו ותשפרו את דרכיכם. כך תגדלו ותהיו תלמידי חכמים בעזרת השם'".

נכון, העולם השתנה. בדורות האחרונים כבר לא נהוג בכלל להרים יד על תלמיד. אבל עדיין, גם בדור שלנו מחנכים והורים נאלצים לתת עונשים. אם זה עונשים מילוליים – שחשוב לדעת שהם כואבים לא פחות ממכה פיזית, ואם אלו שאר סנקציות. המסר של המלמד הישיש מ'עץ חיים' הוא קריטי. גם כשאנחנו נאלצים להשתמש בשמאל דוחה, הדבר הכי קריטי הוא לא לעשות את זה בצורה אימפולסיבית, כתגובה רגשית שנובעת ממקום לא טוב.

מחנך אמיתי, נבחן דווקא כשהוא נדרש להעניש. "אדם ניכר בכעסו", אומרת המשנה. אלה הרגעים שבהם ניכר עד כמה המלמד חרד לתלמיד. וככל שיהיה הלב נקי יותר מנגיעות אישיות, כך יעשו הפעולות פרי והצלחה.

(מתוך: מעשה רב – הגאון רבי ישראל מאיר לאו.

הקשיב ורשם: ישראל א' גרובייס, משפחה ב' בחשוון תש"פ)