"וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ" (שמות ד', ט"ו)
תלמיד רבינו מספר:
רבים סבורים שסדר יומו של מנהיג ציבור בני התורה, מלא וגדוש בשעות של חיבוטים ולבטים בשאלות הרות גורל. ברם, לא כך הם פני הדברים. על שולחן רבינו מונחים היו דרך קבע גמרות וספרי רבותינו הראשונים והאחרונים, ובהם היה עיקר העמל והיגיעה. גם בזמנים שבחלל האויר התגוללו שאלות קשות, שכל הכרעה בהן לכאן ולכאן נגעה לחיי אנשים רבים, לא היה שום הפסק במתח הלימוד. כל שאלה, ולו הקשה ביותר, לא תפסה מקום מעבר לזמן המיוחד לה.
באחד הימים חפץ רבינו, כפי הנראה, לחנכני במידת מנוחת הנפש. היה זה כאשר שאלה קשה והרת גורל עמדה על סדר יומה של היהדות החרדית. כל העיניים נשואות היו אל פתח בית רבינו שיכריע באותה שאלה. אני כשלעצמי לא ידעתי את נפשי. שאלתי את עצמי, כמו אנשים רבים, מה יאמר רבינו. הלא אם יכריע לצד זה – יהיו תוצאות כאלו; אם יכריע לצד האחר – יצוצו בעיות נוספות.
באותו יום הייתי בבית רבינו, הוא ידע היטב שבעוד שעות אחדות תבוא לפניו השאלה הציבורית הקשה. הצצתי בגווילי פניו הטהורים ומצאתים שלווים לחלוטין, כביכול היה זה יום רגיל, כאילו אין בעיה קשה מנשוא, בעלת השלכה לדורות, העומדת לפתחו. לא הצלחתי לעצור עצמי, העזתי פני ושאלתי את רבינו: "הלא בעוד שעות ספורות תגיע השאלה אל רבינו, מה רבינו מתכונן לענות עליה? כיצד יכריע בה?"
פניו השלוות של רבינו לבשו ארשת מבודחת, וכששחוק דק על שפתיו אמר לי כמהתל: "יש לי קשר ישיר עם השמים. מה שישימו בפי – זאת אומר". נתכוון רבינו לחנך אותי במידת מנוחת הנפש וללמדני הליכות חיים. רצה לאלפני בינה, שעל האדם מוטל תפקיד אחד: לשבת וללמוד תורה בכל עת ובכל רגע, ואם תבוא לפניו שאלה – ותהא זו השאלה הציבורית הקשה ביותר – הרי שרק ברגע שתבוא לפניו יתחיל לחשוב עליה, ירכז את מחשבתו, יפרוש לפניו את כל צדדי השאלה, ישקול היטב את הצדדים, ואז יכריע על פי דעת תורה. מדוע יחשוב על השאלה לפני שתגיע אל שולחנו? הלא מצוות תלמוד תורה מוטלת על האדם בכל רגע ובכל עת.
מידת ההשתוות
שרוי הייתי במחיצתו שנים רבות, ובכל פעם התגלה לי טפח נפלא נוסף מבנין אישיותו הנפלא. פעמים רבות הייתי מוצא עצמי עומד ומתפעל, כשהתגלה בפני עוד נדבך מבניין מעלותיו הנשגבות.
ברם, ישנה נקודה אחת שממנה הייתי משתאה ומשתומם יותר מכל. איני יודע איך לכנות במדוייק את המידה המופלאה הזאת, אפשר לקרוא לה: "מידת ההשתוות". יש כאלו שיקראו לה: "הסתכלות מפוכחת על המציאות". אני נוהג לקרוא לזה "נורמליות".
ואסביר את דברי:
כל אדם שיש סביבו מעריצים רבים, ואותם מעריצים מביעים את הערצתם העצומה כלפיו בכל צורה ובכל הזדמנות, קשה לו במקצת להסתכל על עצמו בהסתכלות מפוכחת. לפעמים, מרוב שהוא שומע דברים מפי אחרים, שמץ מן הדברים שהוא שומע עושה את הדרך לליבו. מידת ה"נורמליות" הטבועה ברבינו היתה מדהימה ממש.הוא הכיר את עצמו וידע את ערך עצמו, וזהו! מעבר לכך לא נסחף ממה ששמע מפי אחרים, שחשבו עליו וביטאו את הערצתם כלפיו.
התכונה הגדולה שהייתה מתרחשת סביבו לא נגעה בפנימיות נפשו במאומה. לא מיבעיא כשאנשים פשוטים שאינם כערכו הביעו את הערצתם כלפיו, ששום דבר מדבריהם לא השפיע עליו, אלא אפילו כשנאמרו בפניו שבחים על אישיותו – שבחים שנשמעו מפי גדולי ישראל מדור קודם או מן הדור הזה – גם אז נשאר בשוויון נפשו. שריר לא זע בפניו. או שהיה נשאר בתנוחתו, או שהניף ידו בתנועת ביטול לשמע הדברים.
לשון מוזרה, לשון משונה
פעם אחת, כשהיה רבינו שרוי בחדוותא מיוחדת, ניצל אחד מתלמידיו את ההזדמנות והעלה בפניו את ההקדמה המפורסמת של זקנו המקובל האלוקי הגה"ק בעל ה"לשם" זיע"א, שבו הוא מזכיר את נכדו "הילד כמ"ר יוסף שלום שליט"א", שעזר לו לכתוב את ההקדמה, רבינו היה אז בגיל בר המצווה.
(ספר הכללים הוא הספר הקשה ביותר בין ששת כרכי ה"לשם". הגה"ק בעל ה"לשם" שהיה בסוף ימיו סגי נהור כמעט ולא ראה מאומה, ישב עם נכדו והכתיב לו מילה במילה את ההקדמה הקשה, על כל צירופי השמות שבה, שבנקל אפשר לטעות בהעתקה למי שאין לו מושגים בעניינים הנאמרים שם).
תגובת רבינו הפליאה אותו:
"יא, דער זיידע האט מיר גיוואלט אויסלערנען שרייבן" ("נכון, הסבא רצה ללמד אותי כתיבה"). כך בנימוק פשוט לכאורה, טשטש את כל הרושם הגדול. כביכול כל ילד בגיל בר מצווה מסוגל לכתוב מפי ה"לשם" הקדמה מסובכת כזאת, עם צירופי שמות הקדושים, שלא שייך לכתוב אותה בלי טעויות, אלא אם כן יש לו מושג במה מדובר.
לא הניח לו לטשטש את הרושם, חידד את השאלה:
"הסבא הלוא כותב שם 'כמ"ר יוסף שלום שליט"א', תואר שלא נכתב בדרך כלל על ילד בגיל בר המצווה!"
תגובת רבינו הפליאה אותו שוב: "יא, ס'איז עפעס א מאדנער לשון, א מאדנער לשון" ("נכון, לשון מוזרה, לשון משונה").
שב והזכיר את מה שנכתב בהקדמה לספר ה"לשם". חלק הביאורים בו מזכירים את שמו בליווי התיאור: "אשרי יולדתו הרה"ג וכו' מוה"ר יוסף שלום שליט"א" – אז היה אברך צעיר בראשית שנות העשרים.
ושוב אמר רבינו:
"יא, ס'איז אמאדנער לשון, שטייט דארט מאדנע לשונות" ("נכון, זו לשון משונה, כתובים שם לשונות מוזרים").
באותו יום ראו ששום תואר שכתבו עליו בעבר לא השפיע עליו. יחסו לתארים הכתובים עליו בספרי זקנו הגה"ק ה"לשם", היה כיחס לדברים בלתי מובנים שרואה בספר הלכה או בספר של אחד האחרונים.
עד הלב…
פעמים שהמתחים הכרוכים במלאכת הקודש של החזקת התורה, התגברו ללא נשוא, הייתי עולה לבית רבינו להשיח לבי, והיה אומר: "דע לך כלל בחיים, כל הדברים שבעולם: צער, עלבונות, ייסורים – צריכים להגיע רק עד הלב, אבל רק אתה תקבע מה ייכנס לך ללב".
הלב של האדם הוא קודש! צריך לשמור עליו לא לתת לשום דבר להיכנס, רק תורה ועבודת ד'.
עד הכפתור
אחד ממקורבי רבינו, הרב צבי וינמן, היה 'טוען רבני' מפורסם.
פעם אחת יעץ לו רבינו שלא להמשיך בעבודתו, כיון שהוא מתמסר באופן מוחלט ל'תיקים' שהוא מנהל ולוקח ללב, ובצורה כזאת אינו יכול להצליח במאומה.
רבינו הראה לו על כפתור חולצתו ואמר: "תתייחס לתיקים כמוני, עד הכפתור! לא לוקחים שום דבר ללב! את הלב צריך להשאיר פנוי לתורה! את כל שאר הדברים משאירים מחוץ ללב!".
מנוחת הנפש בגיל זקנה
אחד מגדולי מקרובי מרן בעל "הקהילות יעקב" זיע"א, שהיה פסיכולוג במקצועו וקיבל ממנו איגרות רבות בענייני רפואת הנפש (שאותן הוציא אח"כ בספר מיוחד), הגיע לשיעורו של רבינו בבית המדרש "תפארת בחורים". כשיצא אמר: "אני משתומם! יהודי זקן מופלג שכל השיעור יושבים לפניו צעירים, שרובם יכולים להיות נכדים ונינים שלו לפי גילם, ומקשים קושיות ללא הרף, ואילו הוא עצמו נשאר בכזאת מנוחת הנפש, בכזה רוגע. בדרך כלל אנשים בגיל כזה כבר מאבדים את הסבלנות. גיל הזקנה בדרך כלל מביא עמו חוסר סבלנות, רטינות וכעס, ואילו רבינו מתהלך רגוע ושליו במנוחת נפש שאין כמותה".
לוקחים מעצמם את מנוחת הנפש בכוח
שנת תשס"ה תיחקק לבטח כאחת השנים הנהדרות של היהדות החרדית – השנה שבה התלכד הציבור כולו סביב הוראות גדולי ישראל, למרות ההפסד הכספי שהיה כרוך בכך.
היה זה בתקופת השתכללות הטכנולוגיה. עד אותה תקופה היה הטלפון הסלולרי מיועד לשיחות בלבד, באותו זמן השתכללה הטכנולוגיה שכלול עצום: לפתע התאפשר להתכתב זה עם זה באמצעות הסלולרי, לצלם תמונות ולשלוח אותן בו ברגע, ואף לערוך שיחה כאשר שני המשוחחים רואים זה את זה על גבי המסך הזעיר. הדברים התדרדרו לכדי חיבור עם כלי האינטרנט הטמא והמשוקץ, שעליו הכריזו כל גדולי ישראל חרם עולם.
היצר הרע לא שקט על שמריו. היתה זו אחת משעותיו הגדולות. עשרות ומאות משפחות מבכות עד עצם היום הזה את חלליהן, את בניהן ואת בנותיהן שנשבו בקסמיו של היצר הרע וירדו מן הדרך הישרה רח"ל. כיון שהגיעו מים עד נפש, החלו גדולי ישראל לטכס עצה איך להתמודד עם היצר הרע, שהצליח בתחבולותיו להביא את כל מיאוסי העולם הזה אל כיסו של כל אחד ואחד.
הוקמה ועדת רבנים מיוחדת לענייני תקשורת, שלאחר מאבק קשה בחברות התקשורת הסלולריות הצליחו להגיע עמן להסדר על טלפונים סלולריים כשרים המיועדים לדיבור בלבד, ללא אופציה נוספת.
גדולי ישראל הוציאו "קול קורא" האוסר את השימוש בטלפונים הניידים הבלתי כשרים. בני היהדות החרדית השליכו בהתלהבות את המכשיר המסוגל לטמא את נפשותיהם, ושילמו במיטב כספם למען עתידם הרוחני שלהם ושל ילדיהם.
תקופה זו תיחקק לבטח כפנינה זוהרת בכתרה של היהדות החרדית! תקופה של קידוש השם שלא היה כמעט דוגמתה!
רבינו עמד אז בחוד החנית, במאבק לביעור הטלפונים הבלתי כשרים, תכופות הורה לפרסם בשמו על העניין החמור שיש בהחזקת טלפון נייד בלתי כשר. באחד משלבי המאבק הורה למנהלי מוסדות התורה שלא לקבל למוסדותיהם ילדים שהוריהם עדיין מחזיקים מכשיר בלתי כשר.
המאבק הוכתר בהצלחה! אם בתחילת הדרך היו אנשים משולי המחנה שפקפקו בכוח הציות המופלא לקול גדולי הדור, הרי שהיהדות הנאמנה הוכיחה את עצמה כמי שמצייתת ללא עוררין. אולם בתקופה שרבינו התעסק בנושא זה והתוודע לנושא של הטלפון הסלולרי, היה מעיר כל הזמן בפליאה: "איני מבין איך אנשים לוקחים מעצמם, בידיים, את מנוחת נפשם!", כך היה אומר וחוזר ואומר בכל פעם שבאו אליו לדון בעניין זה. לפני כל דיון היה מעיר על עצם הימצאות הטלפון הנייד, תמה על דור שלם שלוקח מעצמו בכח, בידיים ממש, את מנוחת הנפש – שהיא אחד היסודות העיקריים להצלחה בלימוד התורה ובחיים בכלל. לא היה מסוגל הבין איך אנשים נוטלים את ה'אושר' בכבודו ובעצמו ומוותרים עליו בידיים.
(מתוך 'גדולה שימושה')
