יהודים רבים בכל רחבי העולם מתהלכים בימים אלו עם תחושות של דאגה ופחד. זה אל זה שואלים: מה יהיה מחר, ואין איתנו יודע מה ילד יום. אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו ר"ל, בכל כמה שעות אנו מתבשרים על יהודי נוסף שנעדר מן העולם ל"ע בחטף מפני המגיפה המשתוללת בראש חוצות. כולם תרים אחר דברי חיזוק שיוכלו להיות מעט צרי ודבש על נפש עייפה.
ראשית כל עלינו לדעת, כי העצה היחידה לעבור בקלות את התקופה הקשה הזו, היא אך ורק עם שמחה ובטחון בהשי"ת. שמעתי השבוע שהמילה 'קאראנא' היא גימטריא מדויקת של 'נאר אמונה' (353) וכן של המילה 'שמחה'. וכמובן התפילה – היא ורק היא יכולה לעזור לנו בימים אלו כאשר חושך יכסה ארץ.
כולנו דואגים מאד מפני הבאות וחוששים מפני הקרובות, ובכן שמעתי רעיון נפלא, כי המילה 'דאגה', אם היא תיכתב עם מילוי האותיות – דל"ת, אל"ף, גימ"ל, ה"ה – הרי נראה שסופי התיבות הן ראשי תיבות 'תפלה', לרמז לנו שאם נרצה להביא את הדאגה לידי סוף ולהיפטר ממנה, עלינו ליטול את המילה 'תפלה' ולהרעיש עולמות.
חשבתי להוסיף על זה רמז יפה: הרי ידוע מהרה"ק הרבי ר' זושא מאניפולי זי"ע גודל סגולת אמירת כל ספר התהלים ברצף אחד, שיש בו כוח עצום לבטל גזירות קשות ולהפוך דינים לרחמים. בזה פירש את הפסוק 'מי ימלל גבורות ד' ישמיע כל תהילתו', ימלל לשון חיתוך כידוע, מי יכול לבטל ולחתוך את הגבורות, ועוד יותר מזה להפוך אותם לרחמים בחינת שם הוי"ה? – 'ישמיע כל תהילתו', מי שיאמר את כל ספר התהלים. ועל זה יש להוסיף בהמשך לנאמר על תיבת 'דאגה': לאחר שאנו מסירים את האותיות של 'תפלה', נותרות לנו האותיות של 'ימלל', היינו, כדי למלל ולבטל את המילה 'דאגה', עלינו לאחוז בידינו את ה'תפלה'.
בספר התהלים יש את כל התפילות שהותיר לנו דוד המלך בספר תהילותיו, על כל תקופה קשה ועל כל צרה שהיא, וכפי שהתפרסמו בשנים האחרונות מילותיו הנוראות של הרה"ק ה'מאור ושמש' זי"ע (פ' משפטים) עם הניגון הידוע והמחזק: 'דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על כל העניינים שצריכים ישראל עד ביאת משיחנו, על החולים שיתרפאו, על הבריאים שלא יחלו, ועל פרנסתם שיתברכו, ולבטל מהם כל גזירות קשות. לכן, אין לנו בימים אלו אלא התפילה על החולים שיתרפאו ועל הבריאים שלא יחלו, וכמובן 'לבטל מהם כל גזירות קשות'.
אולם לצד התפילה, אסור לשכוח לרגע אחד את השמחה והבטחון בהשי"ת שאכן ישמע את שוועתנו ויקבל ברחמים וברצון את תפילתנו. יש 'ווארט' נפלא מכ"ק מרן אדמו"ר ה'אמונת אברהם' מפיטסבורג זצוק"ל על לשון התפילה 'ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו': ראשי התיבות של ב'עת ש'וועם א'ליו הן ב'טחון ש'מחה א'מונה. כי יש לגשת לתפילה עם שלש בחינות אלו ועל ידם נזכה להיוושע.
בד בבד, לצד השמועות הלא־טובות שאנו שומעים בכל עת, עלינו להתחזק גם מהצד השני של המטבע. שומעים גם ב"ה בכל יום על מאות חולים שזכו להחלים מהנגיף ולחזור לביתם בריאים ושלמים. ולכן כמובן שיש לקרוע שערי שמים עבור החולים המתייסרים על כל נשימה ונשימה, ולהעתיר בתפילות שכל אלו שנלקחו מאיתנו בימים אלו יהיו בבחינת 'עליה השלם כל הקרבנות כולם', ושנשמע ונתבשר רק בשורות טובות.
רבים שואלים מדוע אנשי ההצלה ומומחי הרפואה מפחידים את הקהל עם תחזיות קודרות על מה שעלול לקרות אם חלילה לא ישמרו על כל הכללים וההנחיות שפורסמו, הרי יש לנו אמונה ובטחון בהשי"ת שהכל יהיה בסדר ולא תאונה לנו רעה בהשגחה העליונה. אולם התשובה לכך היא, שהאמונה והבטחון משלימים את ההשתדלות הנדרשת מאיתנו להישמר ולהיזהר מפגעים רעים, וזה על ידי השמירה המוקפדת על כל ההגבלות שנועדו אך ורק להגן עלינו ועל כל הסובבים אותנו. עצרו לרגע והביטו איזו זכות נקלעה לידכם בימים אלו בלי לעשות כלום: הרי מצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' היא מצוות עשה ככל המצוות האמורות בתורה. והנה, אם בתקופות אחרות אולי היו צריכים לעשות פעולות שונות כדי לקיים מצוה רבה זו, הרי שבתקופתנו אנו רק צריכים לשבת סגורים בבית ולא לצאת לרחובות, שב ואל תעשה, ואנו מקיימים את המצוה הזו בקום ועשה. זוהי הזדמנות פז שלא מזדמנת לפתחנו פעמים תכופות, אם בכלל. ולכן, אשרי יושבי ביתך המקיימים מצוות עשה דאורייתא בכל רגע ורגע בלי לעשות שום פעולה.
מספרים על הגה"ק הרוגטשובער זצוק"ל שעמד פעם בפתחו של רחוב צר והמתין שכל העגלות עם הסוסים יסעו לדרכם כדי שיוכל גם הוא לעבור הלאה. ראה אותו אחד ממכריו ותמה בפניו: מדוע עומד הרב כל כך הרבה זמן וממתין בסבלנות? הרי אפשר להשתחל פנימה עם הסוס והעגלה, להמתין שאחד יסע ואז להיכנס פנימה לפני שהבא מאחורה מגיע, וכפי שאומרים 'ללכת בין הטיפות'… ענה לו הרוגטשובער: 'דע לך ידידי! על כל העבירות שעוברים עליהן ועל כל המצוות שמבטלים אותן, אפשר לעשות תשובה ולהתפייס עם הקב"ה; מצוה אחת יש שעליה אין הזדמנות לעשות תשובה אם עוברים עליה, והיא 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'… לפעמים אדם מזלזל במצוה זו ועובר עליה במזיד מתוך הנחות שונות שלא יקרה לו כלום, אבל עד שהוא רוצה לשוב בתשובה על מצוה זו, הוא כבר מוצא את עצמו בעולם אחר שאי אפשר לעשות שם תשובה'…
כולנו מכירים את האנשים שאומרים בריש גלי: 'אני לא מפחד שיקרה לי משהו', כאשר האמת היא שהם המפחדים הגדולים אלא שחוששים הם שמא יהיה בכך פחיתות כבוד שיתגלה מוראם ברבים, לכן טורחים הם להדגיש בשער בת רבים שאינם מן המפחדים… על אלו יש להסמיך את המסופר על הצדיק הירושלמי, הגה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל, שהלך פעם בלילה בסמוך ליער עבות וחשוך, ולפתע ראה איש שהגיח מבין עצי היער. שאל אותו רבי אשר: היית ביער? לא פחדת מהחושך ומהסכנה? השיב לו הלה: אינני מפחד מכלום. ענה לו הצדיק בנעימה: 'החכמה היא לא לומר 'איני מפחד', אלא החכמה היא לקחת את הפחד ולהכניס אותו לתוך יראת השי"ת'. והסביר: 'לבוא ולומר 'אינני מפחד כלום' זה שקר גמור, שהרי כל אחד מפחד להיכנס ליער חשוך ומסוכן באישון לילה, אבל החכמה היא להוביל את הפחד הזה לדבר חיובי וטוב שהוא יראת שמים ויראת חטא'.
לעניינינו: אלו שחושבים לזלזל בהוראות הבטיחות שניתנו מטעם הגורמים האחראים על בריאות הציבור, באצטלא של חומרות לדבר מצוה ומסירות נפש להתפלל במנין ולטבול במקווה, עליהם לדעת שלא זו בלבד שאינם עושים בכך רצון השי"ת, אלא עוד חוטאים בנפשם וגורמים רעה לעצמם ולכל מי שעלול להינזק חלילה ממעשיהם הנפשעים.
בימי בחרותי, תפסה אותי באחד הימים רוח התעוררות גדולה לקום באשמורת הבוקר וללכת רגלית להיכל הישיבה בה למדתי, ללמוד 'פארטאגס' הכנה דרבה לקראת התפילה. היו אלו ימי חורף קשים, השלגים נערמו לגובה רב (כן, ירד פעם שלג בארה"ב… הצעירים של ימינו אינם יודעים שלג בבורו־פארק מהו…) והכפור היה נורא ואיום. אבי מורי זצ"ל לא הסכים לשמוע על התכנית שלי בשום פנים ואופן. 'אינך יוצא מהבית בשעה מוקדמת זו', הודיע לי חד־ משמעית. 'זו סכנת נפשות מוחלטת להסתובב בחוץ לבד בקור הגדול', הוסיף ועמד בסירובו חרף מחאותיי שצריך מסירות נפש לאידישקייט… הוא אפילו התחייך לשמוע את הדברים ואמר לי: 'אברהם מרדכי, הייתי בסיביר אצל הקומוניסטים כמה שנים ואני ב"ה יודע היטב מהי מסירות נפש לאידישקייט… עבור בחור צעיר שיוצא באשמורת הבוקר מהבית כשבחוץ שורר כפור עז, אין זו מסירות נפש לאידישקייט, אלא שטות וטפשות לשמה, אין להנהגה שכזו שום קשר למסירות נפש ושום שייכות לאידישקייט'…
אבי זצ"ל הוציא לי גמרא מארון הספרים, פתח במסכת עבודה זרה (ג:) והראה לי מה שאמרו חז"ל: 'הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים' (כולם מכירים את הגמרא 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', אבל ישגם את זה…). מסביר שם רש"י: 'מחושות ומכאובות הבאים לאדם כולם על ידי גזירת שמים, חוץ מצנים פחים – חולי הבא על ידי חום'. כלומר, כל המחלות והגזירות באות מן השמים ואי אפשר לחמוק מהן, לעומת החולי שבא על ידי חום שהאדם גורם את הרעה לעצמו ואין לו לתלות תקוותו בחסדי שמים שיחמלו עליו שלא יינזק. המקור של דברי חז"ל הוא מהפסוק (משלי כב, ה) 'צנים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם'. מי שהוא 'אויבער חכם' ואומר 'שלום עלי נפשי', אצא לרחוב למרות שאמרו להישאר בבית, אלך צמוד ליד אנשים למרות שפרסמו מידת מרחק האמורה להישמר בין האנשים, וכן הלאה, עליו הכתוב אומר 'צנים פחים בדרך עיקש', הוא מביא על עצמו את החולי ואין לו לבוא בטענות אלא על עצמו בלבד.
חשבתי להוסיף על זה ברוח התקופה, שעל זה ממשיך הפסוק ואומר 'שומר נפשו', מי שרוצה לשמור על נפשו בבריאות השלמה, 'ירחק מהם', יתרחק מאותם 'עיקשים' שאינם נוהגים על פי הכללים שנאמרו וחוטאים בנפשותיהם לבלתי שוב.
כללו של דבר: עלינו לשמור על כל מה שנאמר לנו מפי המומחים וניתנה רשות לרופא לרפאות. אין שום היתר להתחכמויות שונות מתוך הסתתרות מאחורי מסירות נפש לאידישקייט, אולם מאידך עלינו ליטול אומנות אבותינו בידינו ולהתפלל להשי"ת שיבטל מעלינו כל גזירות קשות, וכל זה מתוך בטחון שמחה ואמונה – בעת שוועם אליו. וכבר אמר מי שאמר: אסור להיכנס למרה שחורה, כי כבר יש שם יותר מעשרה אנשים והחוק אינו מתיר כניסה לשם…
נוכל לקחת לעצמנו חיזוק ממה ששמעתי לאחרונה על יהודי אחד מלא צרות וייסורים שנכנס בקודש פנימה אצל כ"ק מרן אדמו"ר מסקווירא זצוק"ל ובכה לפניו שאינו מסוגל לשאת יותר את סאת יגונו. השיב לו הרבי הקדוש מסקווירא כלל גדול: 'יהודי לא צריך לחשוב מדי הרבה מה היה, וגם לא לחשוב מדי הרבה מה יהיה, אלא לחשוב אך ורק מה הוא צריך לעשות עכשיו'. גם אנו נמצא נוחם ביסוד חשוב זה, לא להביט ימין ושמאל יותר מדי הרבה, אלא להתמקד בהווה, תפילה מתוך אמונה שמחה ובטחון.
(פורסם ב'המבשר'. הביא לדפוס: יוסף מאיר האס)
