פרי מאכל שריחו טוב וחזק - אם נטלו בידו על מנת להריחו, מברך "אשר נתן ריח טוב בפירות"; ואף אם כוונתו גם לאוכלו באותה שעה, או לאחר שיהנה מריחו זמן מה. וכאשר בכוונתו להריחו ולאוכלו באותה שעה – יברך תחילה על הריח, כיון שהנאת הריח באה אליו לפני הנאת האכילה; ויש אומרים שיכוון שלא להנות מהריח, ויברך על האכילה, ויטעם מעט, ולאחר מכן יברך על הריח. ויש אומרים שאין לברך על ריח הפרי אלא כשנוטלו על מנת להריח בלבד; ויש אומרים שאינו מברך אלא כשמייחד את הפרי להרחה עד לאכילתו. [שו"ע ב, משנ"ב י, שעה"צ ז, וביה"ל ד"ה או, וד"ה ולא; ביאורים ומוספים דרשו, 19]

הנכנס לחנות של בשמים וכדומה, ולא נטל את הבשמים בידו, וריחם החזק מגיע לאפו – יש אומרים שכיון שהבשמים מיועדים להרחה, אף אם אינו מתכוון להנות מריחם, צריך לברך עליהם. ויש חולקים. ופרי מאכל שריחו טוב, ולא נטלו בידו, אלא מונח לפניו – אינו מברך על ריחו אף אם חפץ ומתכוון להנות מריחו, כיון שהוא מיועד בעיקרו לאכילה ולא להרחה. ותבלינים שאין רגילות להריחם ועשויים לתיבול בלבד - נחלקו הפוסקים אם צריך לברך על ריחם, ואף כשנוטלם בידו על מנת להריחם, ולפיכך ראוי שלא להריחם בכוונה תחילה, כדי שלא להכנס לספק חיוב ברכה. [ביה"ל ד"ה כשנטלו; ביאורים ומוספים דרשו, 14 ו־18]

כפי שלמדנו, בברכת "בורא מיני בשמים" יוצאים ידי חובה בדיעבד על כל מיני הריחות. ובמוצאי שבת, נהגו לברך לכתחילה "מיני בשמים" על כל סוגי הבשמים, משום שהמון העם אינם בקיאים בהבדלים שבין מיני הבשמים ויטעו לברך ברכה שאינה מועילה אף בדיעבד. אך לכתחילה רצוי להשתמש בבשמים שברכתם "מיני בשמים", כדי לברך את הברכה הראויה מעיקר הדין; ורבים נוהגים להשתמש ב'צפורן' שברכתהּ (לדעת אחרונים רבים, ובזמננו – יתכן שלכל הדעות) "מיני בשמים". ומי שטעה ובֵרך '"שהכל נהיה בדברו" על ריח – נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובה. [שו"ע ב, ומשנ"ב יב, יג ו־טז; ביאורים ומוספים דרשו, 15-16]