סדר ה'זימון'
* כאשר שלושה אנשים אוכלים יחד סעודת פת, הרי הם חייבים ב'זימון', דהיינו שאחד הסועדים מזַמן את האחרים ואומר להם: "נברך שאכלנו משלו", והם עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", והמזַמן חוזר ואומר: "ברוך שאכלנו…". ונחלקו הפוסקים אם האחרים יענו 'אמן' לאחר אמירת המזַמן 'ברוך שאכלנו'.
* בזוהר הקדוש אמרו שהמזַמן צריך לומר בפיו לפני ברכת המזון: "בואו ונברך", וכדומה, כיון שכל דבר שבקדושה צריך 'הזמנה' בפה לפני עשייתו, כדי להמשיך עליו את הקדושה.
הברכה הרביעית בברכת המזון
* בעיר ביתר נהרגו רבבות מישראל, ורק לאחר מספר שנים ניתנה רשות לקוברם. ביום שניתנה הרשות, תיקנו חכמים את הברכה הרביעית שבברכת המזון: "ברוך… הטוב והמטיב לכל".
* לאחר שנתקן נוסח הברכה הרביעית שבברכת המזון, כנ"ל, תיקנו חכמים להוסיף ולהזכיר בה שתי 'מלכויות' נוספות מלבד "מלך העולם", שלוש 'הטבות', ושלוש 'גמולות'.
* כבר מימי הגאונים נהגו ישראל להאריך בברכה הרביעית שבברכת המזון, ולומר בקשות שונות המתחילות במילה 'הרחמן'. ואחר כל 'הרחמן' יש לענות 'אמן'.
* ב'בית האָבֵל' מוסיפים בברכה הרביעית של ברכת המזון 'ברכת אבלים', הכוללת דברי צידוק הדין וברכה על הרעה. ורבים נוהגים שלא לברכהּ ביחידות.
* חכמינו ז"ל התירו לשכירים לקצר בברכת המזון כדי שלא יתבטלו ממלאכתם על חשבון מעבידם. וכבר כתבו ראשונים שבזמננו חייבים השכירים לברך את כל ברכת המזון כרגיל.
שתיית הכוס של ברכת המזון
* המברך ברכת המזון 'על הכוס', צריך לשתות ממנו 'כמלוא לוגמיו' ברצף אחד. ומצוה מן המובחר שכל המשתתפים בסעודה יטעמו מעט מהיין.
* כאמור, המברך ברכת המזון 'על הכוס', צריך לשתות ממנו 'כמלוא לוגמיו'. ואם אינו חפץ לשתות – רשאי לתת לאחֵר לשתות, ובתנאי ששמע השותה את ברכת 'הגפן' והתכוון לצאת ידי חובה.
מהלכות ברכה אחרונה
* ניתן לברך ברכה אחרונה לאחר שתיה כל זמן שמחמת שתיה זו אינו צמא, וכשאינו יכול לשער זאת – אינו רשאי לברך עד 72 דקות כמו לאחר אכילה, משום שעיכול השתייה מהיר יותר משל האכילה.
* מי שבֵּרך ברכה אחרונה על מאכל כאשר בדעתו להמשיך באכילתו – נחלקו הפוסקים אם צריך לברך ברכה ראשונה לפני המשך אכילתו.
* כמות האכילה המחייבת ברכה אחרונה היא נפח של 'כזית', אך לענין שתיה הסתפקו ראשונים אם הכמות המחייבת היא גם כן 'כזית', או דווקא נפח של 'רביעית'.
איסור העיסוק בדבר אחֵר בעת עשיית מצוה
* אסור לעסוק בדברים אחרים בעת אמירת ברכה, תפילה, או עשיית מצוה; ואף בפעולות קלות שאינן מסיחות את הדעת.
* יש שמתירים ניגוב ידים בעת ברכת 'על נטילת ידים' לסעודה, כיון שהניגוב הוא חלק ממעשה הנטילה, ועל כן הוא חלק מהמצוה שמברך עליה. ויש שהתירו לנגב גם בעת ברכת 'אשר יצר'.