"כל הצרות הרבות הבאות עלינו, שאיננו ניצולים מהם, הן מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהן, כי לוּ התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב"ה, בוודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם.
ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו, מעומקא דליבא. כי השלוש תפילות הן אצלו כבר שגורות בפיו ואינו נותן לב להם כל כך, מה שאין כן אם יתבונן כל אדם בינו לבין עצמו, ויעשה חשבון הנפש על מצבו ומעמדו, גודל עניותו וטרדותיו הרבות, ואזי ישפוך לבו כמים נגד השי"ת, והתפילה תצא אז בכוונה עמוקה ובלב נשבר וברוח נמוכה – תפילה כזו בוודאי לא תשוב ריקם.
ואז, בעת שנפשו מרה לו על מצבו ומעמדו הדל ומפיל תחנונים לפני הקב"ה, יזכור גם את הצער הגדול של השי"ת, שגם לו כביכול אין מנוחה, ובכל צרותינו לו צר, וסובל עלבון על ידינו. ויבקש אז רחמים גם על גלות השכינה שתשוב להיכלה ולמקומה, ושנזכה שיתגלה כבוד ה' בעולם".
[ליקוטי אמרים פרק י]