אמירת קדיש ותפילה לעילוי נשמה
* נהגו שהיתומים שיש להם 'חיוב' לומר קדיש אומרים את הקדיש שלאחר עלינו, ולכן נקרא שמו 'קדיש יתום'. ואם אין בין המתפללים יתום שהוא 'חיוב' – יאמר את הקדיש יתום אחר.
* יש תועלת באמירת קדיש לעילוי נשמת ההורים – לעולם, אך בעיקר בשנה הראשונה. וכן יש תועלת מכל דבר שבקדושה שיאמר הבן; והתועלת הגדולה ביותר היא בכך שמשמש כש"ץ.
* חובת אמירת קדיש היא מסיום הקבורה והלאה, בדרגת חשיבות לפי הזמנים הנ"ל; אולם, טוב לומר קדיש גם לפני הקבורה, וכגון שנפטר בשבת ואין לבן דין 'אוֹנֵן'.
* הבן מפסיק לומר קדיש ולשמש כש"ץ לעילוי נשמת אביו ואמו בסיום אחד עשר חודש לקבורה. ויש שכתב שמותר לשמש כש"ץ בחודש השנים עשר.
* כשאין בן שיאמר קדיש עבור נשמת הנפטר, יאמרו קרובים אחרים בסדר העדיפות דלהלן: בן הבן, בן הבת, אב, אח או קרוב אחר. ואם אין מי שיאמר קדיש, ניתן לשכור אדם זר לשם כך.
* נהגו ישראל לומר קדיש לאחר אמירת פסוקים, וטעם הדבר משום שבכל אות ותיבה שבמקרא מובלע שם המפורש, ויָאוּת לומר לאחריהם קדיש, שבו מגדילים ומקדשים ומברכים את שם ה'.
* בשבת וביום טוב אין האבל משמש כש"ץ. ובביאור הלכה כתב שבכל יום שאין אומרים 'למנצח', למעט ערב יום כיפור, אין האבל משמש כש"ץ; ובנוגע למנחה וערבית בימים אלו ישנן דעות שונות.
* כאשר יש בבית הכנסת שני אבֵלים שיש להם 'חיוב' לשמש כש"ץ – ישנם דיני קדימה שונים המבוארים בפוסקים, בהתאם לדרגת החיוב.
האמירות השונות בסיום התפילה
* מנהג רוב ישראל בזמננו לומר לאחר חזרת הש"ץ בשחרית ובמנחה – לפני 'תחנון' – וידוי ו'שלוש עשרה מידות'; ויש שנוהגים לאומרם רק בשני ובחמישי, לפני 'והוא רחום'; ויש שאין אומרים כלל.
* מנהג ישראל מקדמת דנא לומר 'עלינו לשבח' לאחר התפילה; והנמצא בבית הכנסת בשעה שהציבור אומרים עלינו, צריך לאומרו עמהם.
* נוהגים לומר לפני אמירת 'שיר של יום': "היום יום פלוני בשבת…", כדי לקיים בכך מצות "זכור את יום השבת לקדשו", שפירושהּ – לזכור את יום השבת בכל הימים.
* מנהג ישראל לומר פעמיים בכל יום את הברייתא של 'פיטום הקטורת': בשחרית לאחר התפילה, ובסמוך לתפילת מנחה; ועל פי הקבלה – יש לאומרהּ גם לפני תפילת שחרית.
הוצאת ספר התורה והגבהתו
* נהגו ישראל לומר בעת הוצאת ספר התורה את תפילת 'בריך שמיה'. יש אומרים שצריך לומר את התפילה לאחר הוצאת ספר התורה מהארון, ויש אומרים שצריך לאומרה לפני הוצאת הספר.
* בעת ההגבהה חובה על כל הנוכחים בבית הכנסת לעמוד, ומצוה הן על האנשים והן על הנשים – לראות את הכתב ולכרוע, ולומר "וזאת התורה…", כנהוג. וחמורה היא חובת ההגבהה, עד כדי שהרמב"ן מפרש 'על דרך אגדה' שהכתוב "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" נסוב "על החזן שאינו מקים ספר תורה להראות פני כתיבתו לכל".