הרב בנימין בירנצוויג
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" (א, א)
במדרש רבה על פסוק זה הביא: 'למה ניתנה תורה במדבר? לומר לך! שאין אדם קונה את התורה עד שיעשה עצמו הפקר כמדבר'.
היסוד לקנייני התורה, הוא לשים עצמו כמדבר, להפקיר עצמו לגבי התורה הקדושה, לסלק את עצמיותו בשביל לימוד ועמל התורה, להיות שומע ומקבל מבקש ונותן, ללא שום חשבונות, רק כך הוא הופך לכלי שבו יכולה לשרות התורה.
לא לחינם אומרים אנו בתפילת 'אלוקי נצור' – ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך', רק אחרי שאדם שם עצמו כעפר לכל, אז יכול לבקש על התורה.
כך ראינו בכל הדורות שצמחו גדולי ישראל, דבר ראשון עטפו עצמם במידת ענוה מופלגת, וכך הפכו עצמן לכלים המוריקים תורה לכלל ישראל.
בספר ברכת מרדכי מובא מעשה נפלא המעיד על כך:
מעשה שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית אשת הרב דכפר חסידים.
והנה באחד מלילות שבת תוך כדי שהוא מזמר את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר, מהרהר, כאילו נעצב, ובעיניו מנצנצת דמעה…
הכל הבחינו בכך, אך לא ידעו פשרם של דברים, מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה.
המשיך הצדיק בזמירתו, התחיל וסיים את סעודתו, ואז חברו שאר המסובים והפצירו ברבנית כי תמצא פשר דבר.
רבינו אליהו זצ"ל, ברוב הכרת טובתו לרבנית, לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם, אף בדברים שהשתיקה יפה להם לשיטתו, משביקשה והפצירה, לרוב שמעה מפיו מענה.
אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה:
ילמדנו רבינו מה קרה לפני הקידוש?
למה כוונת הרבנית? שאל ר' אליהו
מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה? חזרה לשאול
משהפצירה, התחיל רבנו אליהו מדבר ומסביר:
אסביר לכם פשר הדבר, הנה אנוכי אליהו לאפיאן, נכנס לישיבה, הכל קמים לקראתי! מדוע קמים? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?
וכל זאת ממשיך להתקדם אל מקומי, מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך, מדוע כיבדוני? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?
מתחילים להתפלל, מגיעים לקריאת שמע, הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור, מדוע ממתינים לי? מי אתה אליהו לאפיאן? מה אתה?
לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות באיצטלא שאינה הולמת אותי, הסכנה היא עצומה! מהר מאוד ובקלות ח"ו מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי כך נאה כך יאה, והרי אנוכי יודע אליהו לאפיאן, שאינני ראוי לכך, אין האיצטלא הזאת הולמתני, פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע?
והנה הערב לפני האוכל, בהגיעני אל הפסוק "נודע כשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק, הלא הכוונה הברורה היא, כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת הכל אינו אמת, אף ההערכות דמיוניות ואולי מזויפות! כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך.
אכל שם בעלמא דקשוט, שם יראו כיצד נראה האיש "בשבתו עם זקני ארץ" האם אותם מצוקי ארץ הסתכלו עליו, הידברו עמו, הירצו לארח אותו להם לחברה, המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד, שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם ייוודע אם יש כיסוי ל"נודע בשערים בעלה".
וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי, מה מאוד נעצבתי, כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל, יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי…
ואז נעצבתי מאוד, קשה היה לי להתגבר, ודמעה אמנם לחלחה את עיני…
כך דיבר הצדיק… לנו ברור כי כשבא צדיק נשגב זה שזכה לגילוי אליהו [כמובא בהקדמה ללב אליהו], לעולם העליון, קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים ובשמחה והזמינוהו לכבדם בנוכחותו, אז אמנם נודע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט.
אבל הצדיק כך חשב כך חשש כך חי וכך חינך! עשה עצמך כמדבר!
