יום רביעי ט"ו בחשוון תשע"ט
מדוע מותר לחלל את השבת לצורך פיקוח נפש?
פיקוח נפש דוחה את השבת, שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", ודרשו חכמינו ז"ל: "וחי בהם – ולא שימות בהם". ולכן, בכל מקרה שקיים חשש לסכנת מוות לאדם, או להתגברות הסכנה – נדחית מצוַת השבת, ומותר לעשות אף מלאכה דאורייתא כדי להצילו.
ויש מחכמינו ז"ל שאמרו: סברא היא, "חלֵּל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה"; ו'שבתות הרבה' לאו דווקא, אלא שיזכה לקיים מצוות. אולם, עיקר ההלכה של חילול שבת לצורך פיקוח נפש, הוא כפי הנלמד מהכתוב "וחי בהם"; ולפיכך, מותר לחלל את השבת גם להצלת אדם חסר דעת, למרות שלעולם לא ישמור שבת ולא יקיים מצוות.
[שו"ע שכט, ד, וביה"ל ד"ה אלא; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 9]
חילול שבת לצורך הארכת חיי חולה בדקות אחדות
כאמוּר, היתר חילול שבת לצורך פיקוח נפש, נלמד מהכתוּב "וָחַי בָּהֶם". ופירשו רבותינו: אפילו חיי שעה; והיינו, שמותר לחלל את השבת אף לצורך הארכת חייו של אדם גוסס, או פצוע באורח אנוש, שברור כי בדרך הטבע אין לו כל סיכוי לחיות יותר מדקות אחדות. ואף אדם שנתון במצב של מוות מוחי – יש מפוסקי זמננו שהורה כי חובה לחלל את השבת כדי להאריך את חייו.
ובזמננו, מותר לחלל את השבת אף כדי להאריך את חייו של אדם שפסק מלנשום, כל עוד ניתן לבצע בו החייאה ולהאריך את חייו ולוּ בזמן מועט; ומותר לערוך נסיונות החייאה, לחברו למכשירים שונים, להעבירו ברכב לבית החולים, וכדומה.
[שו"ע שכט, ד, וביה"ל ד"ה אלא; ביאורים ומוספים דרשו, 11 (וראה עוד שם) ו־16]
האם אדם מצוּוה להכנס לסכנה כדי להציל את זולתו?
כל אדם מישראל מחויב להציל את זולתו מסכנה, וכפי שנאמר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וחובה זו היא בכל מצבי הסכנה: דהיינו, מחלה, פציעה, טביעה, נשיכת בעל חיים מסוכן, ועוד. וכאשר פעולת ההצלה כרוכה בסיכון לאדם הבא להציל, וכגון בכניסה לים סוער, או בהצלה מבעל חיים מסוכן – אם הסיכון אינו משמעותי, חובתו להכנס לסכנה זו ולהציל את זולתו.
אולם, כאשר קיים חשש משמעותי לחיי המציל, דהיינו שהספק לגבי הסכנה הנשקפת לו הוא שקול – אזי אף אם הסכנה לחיי זולתו וודאית, חייו קודמים לחיי זולתו, ואינו מחויב להכנס לספק סכנה כדי להצילו. ועם זאת, יש לבדוק כל מצב לאשורו ולשקול היטב את רמת הסיכון למציל, ולא לחשוש ולדקדק בדבר יֶתר על המידה.
[משנ"ב שכט, יט; ביאורים ומוספים דרשו, 22]