הרב צבי וינברג
"וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד" (במדבר ח', כ"ה)
בשו"ת האלף לך שלמה (לרבי שלמה קלוגר זצ"ל יו"ד סי' רנד) כתב:
בנדון המחלוקת שבין הרבנים ידי אל תהי בו ולא אתערב בזה, כי הנה הן אמת שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי בילדותי או בשנים האמצעים הייתי אוהב להיות נצב לריב ולהנקם על דבר אמת, ואף שידעתי שיהיה מעיזים להיפוך, קיימתי בנפשאי מאמר דוד המלך ע"ה "כסתה כלימה פני מוזר הייתי לאחי", ומאמר הנביא "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים", ולא חשתי על כבודי כי היה לי כח לסבול ולעמוד בפרץ.
אבל עתה לעת זקנתי אין לי כח לצאת במלחמת חובה, ולקבל עלי דברי נרגן ומהלומות.
והנה עלה בלבי לפרש דרך הלציי ורמז במה שנאמר בתורה: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד", והנה לשון 'צבא' בזה אינו מובן, דלשון צבא מורה רק על ענין מלחמה, כמ"ש בפ' מטות "החלצו מאתכם אנשים לצבא", וכן "אנשי הצבא בזזו איש לו", ומה מלחמה שייך בעבודת הלוים.
אך הכוונה דללוים נאמר הוראת התורה והמשפט בין איש לרעהו, כמ"ש "וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך יורו משפטיך ליעקב", וכן מ"ש בפ' תצא "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", וכן בפסוקי יחזקאל "ועל ריב המה יעמדו", וא"כ לשבט לוי נמסר לנקום על משפטי ה' ולריב ריבו, וכמו שהיה בעגל, ולכך רמזה התורה דעל הלוים מוטל המלחמה ללחום מלחמת ד' לכל עוברי התורה, ולכך אמר: "ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד", ואם בבן חמשים אמרה התורה כן כל שכן במי שהוא תהילה לאל יותר מזה, ע"כ.
(קב ונקי)