סיפר בנו הגאון רבי בנימין שליט"א: פעם הלכתי עמו ברחוב, והיה זה בשעת ערב מאוחרת. פגש אותו יהודי ושאלו היכן יש באיזור מסעדה שיוכל לאכול דבר מה. אבא בפשטותו אומר לו: "בוא אראה לך". והוא נטל אותו לביתנו. אמא כבר נחה במיטתה ואבא בעצמו הלך וטיגן לו חביתה וסידר לו כל הנצרך בכזו נדיבות לב. לאחר מכן כשנאלצו להיפרד, שאל אותו היכן הוא אמור לשהות בשבת, וכשענה שאינו יודע, אמר לו מיד: "השבת אתם תהיו האורחים שלנו", ובכזו פשטות אירח אותו כל השבת בנדיבות מיוחדת, עד שהמשיך ובא בקביעות לאורך שנים.
עוד סיפר בנו הגאון רבי חיים זאב שליט"א: סיפר לי אחד משומעי שיעורו, שפעם שאל שאלה שלא במקומה ומישהו העיר לו בצורה לא מכובדת. לא עברו אלא מספר שניות, ואבא השמיט ראשו על הגמרא ועשה עצמו כאילו חושב דבר מה. לאחר דקות כשסיים, העיד התלמיד שהגמרא היתה רטובה מדמעות, שגם אם יפתחו אותה היום באותו עמוד לבטח יוותר סימן…
הגר"ב שליט"א: לא נשכח את הקשר שהיה לו עם רבי אייזיק זצ"ל, יהודי חולני שבגדיו היו תמיד כה מלוכלכים, שלא היתה מכבסה שהסכימה לכבסם, וכשהסיח צערו לפני אבא, הלך בקביעות למעונו בשכונת כנסת לתקופת מה, ובחצר הבית הכין במסירות דוד מים חמים שבו היה מכבס מעט את בגדיו המטונפים רק בכדי שהמכבסות יסכימו לקבלם. ופעם ביום הכיפורים בערוב ימיו, כשהיה סגי נהור, אבא הבין שלא יוכל להגיע לבית הכנסת לבדו, והלך להתפלל עמו ביום הכיפורים למרות רגילותו להתפלל בישיבה. וכששב לאחר מכן לישיבה, הסבא הבחין בהיעדרו ומעט התרעם על כך, ואבא בפשטותו ענה שלא היתה לו ברירה, כי היה חייב להתפלל עם רבי אייזיק. לשמע הדברים השיב הסבא באומרו: טוב עשית. יהודי גלמוד ומסכן, טוב שסייעת בעדו.
הגרח"ז שליט"א: ישנו סיפור מיוחד שאירע כשהיה שדכן של בת הגרב"ב זצוק"ל. ומראש הישיבה הגרב"ב לא הסכים לקחת דמי שדכנות, באומרו שהרי הוא עובד תחתיו בישיבה ואיך יקח שדכנות. ולכן הוא רכש לו אז ש"ס חדש, ששמח מכך רבות. אך המחותן הרב לופיאנסקי שהיה בעל אמצעים נתן לו סכום הגון, והוא התעקש להשיב לו חצי מהסכום באומרו שזה די בעבורו. שאלתיו מדוע אינו נוטל זאת, והרי נצרך הוא לכך מאד, והוא עונה לי בטבעיות "אני אוהב להתחלק עם אחרים"… כל אחד ואהבותיו שלו.
הגר"ב שליט"א: היו בסמוך לביתנו שתי חנויות מכולת, ואבא בטבעיות לימד אותנו שצריך לפרנס את שניהם כדי שלא לצערם, ולכן חילק את הימים, שבימי ראשון שלישי וחמישי נקנה רק במכולת זו, ובימי שני רביעי ושישי נקנה במכולת השנייה. וכך חונכנו כולנו בהקפדה שיש לכל חנות את הימים שלה. אחד מבעלי החנויות הללו חיבב אותנו, והעדפנו לרכוש אצלו, ולכן לעתים לא רכשנו כלום באותו יום של השני, כדי לחכות למחרת ולרכוש אצלו. כשאבא שמע מזה, כעס ואמר שאם צריך לרכוש היום, הרי שזה בחלקו של המוכר ההוא.
סיפר בנו הגאון רבי נתן צבי פינקל שליט"א: פעם סיפר לי, שניגש אליו יהודי מעזרת תורה וביקש ממנו להציע שידוך לגביר מסוים בארה"ב. היה זה שידוך חשוב, ואבא שאל אותו מדוע שהוא עצמו לא יציע זאת, וענה הלה כי כבר ניסה להציע לו כמה דברים ואינו שומע לו, אבל אם אבא יציע הוא ודאי ישמע. אבא הסכים לכך, והציע וניהל את השידוך כולו, וכשהסתיים הדבר בכי טוב חפץ העשיר לשלם את דמי השדכנות ביד נדיבה, ואבא בטבעיות נתן את כל הסכום לאותו יהודי באומרו שהרי זו הצעה שלו, והוא רק סייע כדי שהדברים יתקבלו. ולא הסכים לקבל על כך דבר מה.
לא אשכח כיצד ראיתי פעם ברח' מאה שערים סוחב מיטה יחד עם יהודי נוסף… באתי מיד לסייעו ושאלתיו מה זה, והוא ענה בטבעיות: היהודי הזה בא לתקן את המיטה בחנות, ורצה להשיבה לביתו אבל לא היה יכול לסחוב זאת לבדו, אז הצעתי לו שניקח זאת יחדיו. וכך הלך את כל רח' מאה שערים. לבסוף כשלאותו יהודי כבר לא היה כח, ראיתי את אבא לוקח זאת לבדו… נחרדתי ושאלתיו: אבא, איך אתה הולך כך עם מיטה ברחוב? והוא השיב לי בפשטות: וכשהולכים עם לולב ברחוב, זו לא בושה? לא! כי זו מצווה! גם זו מצווה ככל המצוות…
הגר"ב שליט"א: אנו כילדים גדלנו על סיפורי חסד שלא מעלמא הדין. כך הוא למשל הסיפור המיוחד עם גולדה ע"ה, שהגיעה מערי בוכרה, והיתה סועדת בקביעות אצלנו. וכשאמרה לו כי חוששת שמא תסתלק ולא יידעו מכך, אבא הבטיח, וקיים, להגיע כל יום לבדוק זאת. וכשביקשה להצטלם עמנו כדי שתהיה מזכרת ממנה אחרי מותה, אבא ואמא דאגו להלביש את כולנו כראוי וללכת להצטלם עמה, רק כדי לשמחה, בכזו נדיבות לב שלא תתואר…
(מתוך שיחה עם הרב מ' ברמן במוסף שבת קודש דברים תשע"ז)