וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (במדבר טו לב)
לפני שנים, בימים שעוד טרם שררו כאן חוקי עזר עירוניים כפי שיש בימינו, ביום שבת קודש אחר הצהריים היו רואים ברחובות הראשיים של ירושלים (רחוב "יפו", וכדו') מחזה נורא ואיום: מכוניות נוסעות, חנויות פתוחות, בתי קפה ומסעדות ודוכני רוכלים – ממש כמו בימות החול.
יהודים כואבים יצאו והפגינו נגד מחללי שבת, והמכות האכזריות שספגו מידי השוטרים הבריטים והערבים, שהוסתו ע"י הפורצים החילונים, היו לבלי נשוא. באותו זמן נדברו גם תלמידי "פורת יוסף" ביניהם, ורבינו זלה"ה בראשם, לעשות פעולה ומחאה לריסון מחללי שבת – אבל בדרכי נועם!
זוגות זוגות יצאו הצעירים בשעות אחה"צ ונעמדו ליד הרוכלים הכושים, מוכרי הפירות והפיצוחים ("חמלאה מלאנד" ו"קסטיניא"). כל איש יהודי שניגש לקנות, הזכירו לו בנימוס: "שבת היום!" "שבת היום!" והלה בראותו לפניו בחורים נעימי הליכות, במלבושים נאים ופנים מסבירות, אומרים בניחותא "שבת היום!" – נתמלא בושה ונסוג לאחוריו. לא קנה.
הרוכלים ניסו להתלונן עליהם בפני השוטרים הבריטים, שעמדו מן הצד. אך השוטרים השיבו כי זכותם של הבחורים לדבר, ואם אינם צועקים או מתקוטטים – אין לשוטרים שום סיבה לעכב אותם. קרה פעם שאחד הרוכלים הכושים פרץ בבכי: במשך כל השבוע חיכה ליום זה להתפרנס ממנו, והנה מפריעים לו! ניגש אליו רבנו זלה"ה ואמר: "המתן עד הערב, ואני אמכור לך תוך שעה קלה את כל מרכולתך… אם לא תימכר הסחורה תוך חצי שעה, אקנה בעצמי מידך את הכל…"
אמר ועשה. כיון שירד הלילה, אחרי יציאת השבת, מכר בדקות ספורות את כל ה"סחורה" של הרוכל…
ראוני נערים ונחבאו
הדבר היה בשנת הת"ש. ביום השישי לפנות ערב יצא רבינו מביתו להתפלל "קבלת שבת" בבית הכנסת בשכונת הבוכרים. בדרכו ראה ברחוב הראשי של השכונה, רחוב דוד, את מצחצחי הנעליים שעדיין יושבים על גבי שרפרפיהם ועושים מלאכתם – למרות השעה המאוחרת – ולבו נתחמץ בקרבו.
עמד וחשב לעצמו: אם אגש ואוכיחם בפשטות: "אחים, השבת קרבה ובאה", מי ישמע לקולי? לפתע נצנץ במחשבתו רעיון מקורי ביותר, וכדרכו בקודש הסמיך מיד מעשה למחשבה. הלך בזריזות לבית הכנסת ע"ש "אברהמוף", שם התאספו עשרות ישישים חכמי סודות ורזים מישיבת המקובלים, אשר נהגו ללבוש לכבוד ש"ק בגדי לבן ומראה הוד נסוך על פניהם כמלאכי השרת. באותה שעה התכוננו החכמים ועמדו לצאת השדה לקראת כלה, לקבל פני שבת מלכתא בפאתי הישוב, בשדות הפתוחים מחוץ לעיר (בשכונת "תל ארזה" של הימים ההם) כמנהג גורי האריז"ל ותלמידיהם מקדמת דנא. הרהיב רבינו ועצר בהם, ויקרא: "הנכם משתדלים, רבותי, להקביל פני שבת מלכתא בתכלית ההידור, בכל הכוונות והיחודים… אבל מה נעשה לאחינו פורצי גדרות בלב שכונה זו, שעדיין יושבים עם כניסת ש"ק ומצחצחים את הנעליים? בואו ונצא לקראתם בעת הכנסת כלה, היא שבת מלכתא!"
שמעו הזקנים לקולו אף שהיה צעיר מהם בעשרות שנים. יצאו החכמים מבית הכנסת ושינו את מסלול הליכתם. תחת שהיו פונים תמיד לקראת כלה, מערבה, לכיוון שכונת "תל ארזה", פנו הפעם מזרחה לעבר מצחצחי הנעליים. ויהי בראותם מרחוק קבוצה של חכמים ישישים בבגדי לבן, עטורי שיבה והוד, מיהרו הפרחחים וינוסו מן המקום מרוב יראה ואימה, כל עוד נפשם בקרבם…
פעולה נפלאה זו, אחת מני רבות, סימלה את דרכו המיוחדת של רבינו בענייני תוכחה ומחאה. מעולם לא התעסק במחאות בעלמא, כדי לצאת ידי חובה, אלא חיפש בחכמת ליבו אחרי תחבולות וטכסיסים, אשר יועילו כדי להפיק מן המחאה את התוצאה המבוקשת – ולגדור הפירצה.
נשמור שבת – והשבת תשמור עלינו
באחת מדרשותיו הפומביות על נושא שמירת השבת, קרא רבינו באמצע דבריו בהתרגשות רבה: "צאו וראו בליל שבת ברחובות ירושלים, ובבתים השומרים שבת קודש בכל עיר וישוב – כיצד המשפחות שמחות ועליזות, איך הוד שבת מלכתא חופף עליהן, כמה האנשים מאושרים ושמחים במתנה טובה זו".
"למרות הרדיפות והגזירות לבטל את השבת, שעברו על עם ישראל בכל התקופות, כידוע, לא די שהשבת לא נתבטלה, אלא עוד התחזקה פי כמה. בכל הדורות ידעו היטב, כי בשמירתה אנחנו שמורים, ובלעדיה הם אבודים חס וחלילה".
(מתוך 'וזאת ליהודה')
כוחה של השבת, סיפורים נפלאים על הצדיק מרן רבי יהודה יהושע חיים צדקה זי"ע.