היום נמשיך לעסוק בנושא: 'והיה מחניך קדוש'
יום שני ח' בשבט תשע"ו
האם צריך לבדוק את כל טווח הראייה לפני העיסוק בדברי קדושה?
כפי שלמדנו בימים הקודמים, אסור לאדם לעסוק בדברי קדושה בשעה שיש דבר מיאוס לפניו, בטווח הראייה; ועצימת עינים או הסבת הפנים הצִדה אינה מתירה זאת. וכמו כן, כשנמצא במקום חשוך ואינו רואה את שלפניו, עליו לנהוג בדין זה לפי טווח ראייתו במקום מואר; ועוור צריך לנהוג לפי טווח ראייה ממוצע. ונחלקו הפוסקים אם במקום שמצוי בו דבר מיאוס צריך האדם לבדוק את נקיון טווח הראייה שלפניו (מעבר לארבע אמות) טרם שיעסוק בדברי קדושה; ובדיעבד, אם מצא שם דבר מיאוס - אין לברך או להתפלל שנית. [סעיף א, ס"ק ג, וביה"ל ד"ה ומלפניו וד"ה או]
במה שונֶה דינו של דְּבַר מיאוס המונח על גבי רכב נוסע?
בהגדרת 'לפניו' בדין האמור, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שכל הצדדים שלפניו - דהיינו מהנקודה המקבילה אליו וקדימה - נחשבים כלפניו; ויש אומרים שרק השטח שאדם יכול לראות ללא הטיית הראש, נחשב כלפניו. ובנוגע לדבר מיאוס שאינו מונח במקום, אלא חולף בו - כגון שנמצא ביד אדם העובר במקום, או מונח על גבי רכב נוסע - ניתן להקל. ולכתחילה, אם אין הדבר כרוך בטרחה יתֵרה, יש להקפיד שלא ימָּצא דבר מיאוס אף בצד האדם ממש, דהיינו בנקודה המקבילה אליו. [ס"ק ה; ביאורים ומוספים דרשו, 12]
באיזה מקרה נדחה דין דרבנן כדי למנוע בזיונו של אדם?
אם נמצא בבית הכנסת דְבַר מיאוס שאסור מדאורייתא לעסוק בדברי קדושה בסמוך לו, בעת חזרת הש"ץ, לא ימשיך החזן בתפילתו עד שיפנו את דבר המיאוס, או יכסוהו, או עד שכל המתפללים יתרחקו כדין. ואם מדובר בדבר מיאוס שאיסורו מדרבנן - יתכן שאין להודיע לחזן על כך אלא כשדבר המיאוס נמצא בסמוך לו במידה כזו שאסור לו להתפלל; אולם, אם ההודעה לחזן והפסקתו כרוכות בהכרח בבזיונו של אחד הנוכחים - יש להקל אף במקרה שדבר המיאוס נמצא בסמוך לו. [סעיף א, ס"ק ז-ט, וביה"ל ד"ה בתוך, וראה שם ד"ה עד]