הרב יעקב הייזלר
כתרים רבים הלמו ועיטרו את אישיותו הגדולה של רב האי גאון וצדיק, חסידא ופרישא, אוהבם של ישראל ומיצר בצרתם, גודר בגדר ועומד בפרץ, מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל מזקני ראשי הישיבות בדור האחרון שזכה להעמיד במשך למעלה משבעים שנות הרבצת תורה אלפי תלמידים ת"ח יראים ושלמים.
ביריעה שלפנינו בחרנו להביא פרק מיוחד ממסכת קדושתו ופרישותו מהבלי העוה"ז, שמירת עיניו ודיבורו ועוד בהם התייחד ביותר, כידוע לאלפי תלמידיו ושומעי לקחו הרבים.
פה קדוש
"בלי נדר, לקבוע שעה קבועה, שבאותה שעה לשים לב ועיון רב על מהלך הדיבור של אותה השעה, שלא יהיה בהם ח"ו דיבור של איסור, ויהיה הפה והלשון תחת השגחה חמורה מבלי להיכשל חלילה בשום איסור התלוי בדיבור. (מתוך פנקס קבלותיו)
ואכן ההקפדה על נקיות הדיבור ניכרה ממהלך דיבורו ושיחותיו לפי המקום, האיש והזמן, תמיד בחר לו לשון חכמים, ולא אחת עיקם כמה וכמה מילים כדי שלא להוציא מפיו דבר שאינו נקי.
בכל מילה שהוציא מפיו, ניכר היה כי עומדים לנגדו דברי הרמב"ן באגרתו: "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך". אירע לא אחת, שפתח רבינו את פיו והתחיל לשוח באיזה ענין, אך מיד עצר את עצמו, באומרו: "לא, אין בזה שום תועלת".
בשיחותיו נזהר היה להזכיר תמיד את הטוב והחיובי, ונמנע היה מלהזכיר ולפרט את הצד השלילי, רק היה אומר על דרך הכילול: "ולהיפך חלילה", כשמתוך ההן נשמע הלאו.
מעשה היה ומהקומה התחתונה שבישיבה נשמעו קולות מהומה עד כדי פראות שאינם הולמים בני ישיבה. רבינו ירד מחדרו שבקומה העליונה, והעיר להם בחומרה: "זו התנהגות המתאימה ל'פושטאקעס' – ריקנים ושוממים!", ומיד נקפו לבו על שהשתמש בביטוי זה, ויומיים נדדה שנתו מעגמת נפש על תקלה זו שיצאה מפיו.
וגם כאשר פתח את פיו, בורר היה את המילים ומקפיד על כל ביטוי. כאשר הזכיר שם של אדם גדול, היה מחפש אחר התואר המתאים וההולם לאותו צדיק וגדול, והיו התארים יוצאים מפיו בהדגשה ולא כמבקש לצאת יד"ח. יש שהזכיר אחר שמם "זכר צדיק לברכה" במילוי התיבות ולא "זצ"ל". ואחרים שהיה מקפיד להוסיף "זכר צדיק וקדוש לברכה", והיו כאלה שהוסיף "זכותו יגן עלינו", והרבה כיו"ב.
בהזכירו, למשל, את רבי יוסף שלמה כהנמן, היה מקפיד רבינו לכנותו 'הגאון מפוניבז", ולא כמורגל בפי הכל 'הרב מפוניבז".
ומעשה היה ושוחח רבינו בסוף השנה עם אחד מתלמידיו שנבחן לישיבה הגדולה דפוניבז'. רבינו התעניין בתהליך המבחן, ושאלו אצל מי נבחן. ענה התלמיד: "אצל רב שלוימק'ה" – כפי שהיה שגור כינויו בפי רבים של רבי שלמה ברמן ראש הישיבה. נטל רבינו את ידי התלמיד ותוך שהוא אוחזה בחמימות, אמר לו: "כך לא מדברים. אין זה דרך כבוד לומר 'רב שלוימק'ה'… מה הוא חבר שלך?! נכון, כולם מכנים אותו כך, וזה מתוך חיבה ולא מתוך זלזול חלילה, ובכל זאת אסור!"
ואם לגבי צדיקים טרח אחר התואר המתאים, לגבי שמות רשעים – להבדיל, היה טורח אחר רמז ומעקם את לשונו ונמנע מלהזכיר את שמם. אחד מרחובות ב"ב, שהיה נקרא על שמו של אדם רשע (עד שהוחלף לשמו הנוכחי: 'הרב שך'), היה נזהר מעודו לבל להזכיר את שם הרחוב, והיה נותן בו סימנים שמתוכם הובן לאיזה רחוב כוונתו.
צדיק אוכל לשובע נפשו
שעת צהרים, רבינו שב מן הישיבה לביתו להפסקה קצרה לאכול כדי קיום נפשו, ולשוב במהרה לתלמודו.
אותו יום ביקשה הרבנית להכין עבורו לביבות. כבר בשעת הבוקר קילפה תפוחי אדמה, גירדה אותם במגרדת, והעמידה אותם בכלי על השולחן, מתוך כוונה לטגנם סמוך לשובו של רבינו מהישיבה.
לפתע נצרכה לצאת מהבית לזמן מה, והתעכבה שם ולא הספיקה לשוב בטרם ישוב רבינו לבית. וכשהגיעה הבחינה כי הכלי העומד על השולחן ריק, ותפוחי האדמה המגורדים אינם…
חיפשה ותרה אחריהם, ולא מצאתם, עד שהבינה כי בעלה הגדול אכלם כמות שהם.
הוא שב לבית כהרגלו, ומשראה על השולחן צלוחית ובה דבר מאכל, הסיק כי זוהי ארוחתו כאשר מכינה ומגישה לו הרבנית במסירות בכל יום ויום.
כשכולה תדהמה שאלתהו: "מה? איך אפשר לאכול את זה? איזה טעם יש לזה?!" ורבינו אינו מבין: לא הרגשתי שום חסרון… היה לזה אמנם טעם אחר, אמנם לא ידעתי מה טיבו של ירק זה, חשבתי שזה ירק אחר…
כי היה רבינו אוכל תמיד אך ורק לשובע נפשו, עד כי מופקע היה מכל ענין של 'טעם', ומתנזר מכל מאכל של תענוג.
הברכה הנדירה
כבר בשנות ילדותו בוולוז'ין, נהג בפרישות מתאוות האכילה. אירע פעם וכיבדוהו בגלידה – מאכל שמעולם לא ראה ולא שמע. וכשטעמו לראשונה חש בטעם המתקתק והמרענן, אך מיד פירש ממנה: "הרי אכילה זו כל כולה אך ורק לשם תענוג והנאה. הרי הגלידה אינה משביעה, ולשם מה אוכלים אותה אם לא אך ורק למלא את תאוות הגוף" – וקיבל על עצמו שלא לאכול יותר מעדן זה, ומאז ועד לסוף ימיו, משך כתשעים שנות חיים, לא טעם גלידה!
מעולם לא "סיגף" את עצמו. אדרבה, ממה שסבור היה כי הוא מועיל ומבריא לגוף, היה אוכל כדבעי, שכן גם זו מעבודת הבורא "היות הגוף בריא מדרכי ה' הוא!"
ברם, 'עסק' מאכילה היה לדידו עצמו מופקע. לא היה שום דבר מאכל שבני הבית יכלו לומר כי הוא 'אוהב'. ומעולם לא היה טעם המאכל משקל אם לאוכלו או להמנע ממנו. הסיבה היחידה לאכול איזה מאכל או לא, היתה אם יש בו תועלת לבריאות הגוף לעבודת ה'. סועד היה את סעודותיו הקבועות ותו לא. מעולם לא "טעם" משהו בין הארוחות. בני ביתו מעידים: למעט מקרים נדירים ביותר, לא שמענוהו מברך 'בורא מיני מזונות'!
אך פרישות והתנזרות זו, נעשתה באופן טבעי לחלוטין. ומי שלא בא בסודו והכירו מקרוב ביותר, לא הבחין בשום דבר יוצא דופן.
באחת מאגרותיו הגדיר רבינו בבירור, מהי הנאה המותרת ומהי הנאה שיש להימנע ממנה. כיצד יכול האדם לוודא ולברר לעצמו האם הוא נהנה "מטובותיו של הבורא", או שחלילה הנאתו נובעת "משום מילוי כריסו ורצונותיו".
קנה המידה על פיו יבחן האדם את עצמו: "אם [כאשר] אין לו אלו ההנאות, אינו מרגיש שחסר לו כלום, והוא בגדר המסתפק במה שיש לו, אז, כשהוא כן נהנה, הרי זו הנאה רגילה וישרה!"
ומודד נוסף: "אם הגיע לידי דרגה, שיכול מתוך רצון והכרה, למנוע עצמו אפילו מהנאה המותרת, הרי ודאי כשהוא כן נהנה, היא הנאה רגילה מה שהקב"ה בטובתו נתן לנו האפשרות להנות מהעולם הזה!" רבינו אף נתן את הכלים והדרך להגיע לידי כך: "ההכנה לזה, היא תלויה בכוונת ברכה הראשונה שמברך עליה!"
מאכלו של צדיק
כאמור, מקפיד היה על אכילתו שתהא בריאה ומברה את הגוף, וזה היה השיקול היחיד לבחירת מאכליו. ולדוגמא: בשנים האחרונות היו מכינים לו לארוחת הערב, ירקות חיים חתוכים, חתיכת אבוקדו, ולזה היו מוסיפים חתיכות אתרוג מבושלים, שכן 'אתרוג יפה ללב', אך מבקש היה לבל יבשלוהו בסוכר, שכן הסוכר אינו אלא להטעים את הפרי, וזה אינו מוסיף לבריאות. כך שהפרי היה מריר, אך הוא לא חש במאום. וכן היו מוסיפים לו כף 'שקדיה' – שקד טחון שמרכיביו מזינים ומחזקים.
כשהוגשה לפניו ארוחה זו, כשהיא סדורה על גבי צלחת, היה רבינו מערבב את הכל יחד, וכך אוכלו, שכן, מה לו טעם עגבניה או מלפפון, אתרוג מריר או טחינת שקד? הכל שווה בעיניו.
ומעשה היה באחד מדורשי עצתו של רבינו, שהזדמן אל הבית בשעה שהוגשה ארוחה זו לרבינו, ובתמיהתו על ה'תפריט' המוזר המוגש, ביקש לטעום מן התערובת. משטעם על קצה הכף, נזף בבני הבית: איך אתם מגישים לו את זה?! הרי אי אפשר להכניסו לפה! משך שעה ארוכה נזקקו בני הבית לשבר את אזנו, כי לרבינו אין שום הבדל בין הטעמים, וכי הוא מופקע מכל הנאה של אכילה!
אם לא עכשיו אימתי
כשנשאל ע"י אברך, האם ראוי לטעום מן העוגה שהוכנה לשבת לפני השבת, או שיש להתגבר על תאוות האכילה. ורבינו שמעולם לא טעם 'עוגה' סתם כך, מורה לו את הדרך המתונה בה יילך: "שיעור שמברכים עליו 'על המחיה' אפשר…".
אחד מנכדי רבינו למד בישיבה בה נהוג היה לחלק בכל ר"ח מעדן חלב לארוחת הבוקר. הנכד, היה מתנזר ונמנע מלאכלו. אך אחד מחבריו טען כי הנהגה שכזו, בגילו ובמעמדו, אינה אלא הפרזה. מאכל שהישיבה מביאה ומגישה אין שום ענין לפרוש ממנו. יש די והותר הזדמנויות להתגברות על תאוות. נבוך, נכנס ושאל את זקנו-רבינו, אשר ענה לו חדוּת: "אם לא עכשיו, אימתי? אם לא תתחיל עכשיו להתגבר על התאוות, מתי כן תעבוד עליהן?!"
באסיפת חינוך, נשא דברים בפני ההורים: "מיסודות החינוך, הקפידה על אופן האכילה. ישנם ילדים שלעולם אינם שבעים, ומבקשים תמיד עוד ועוד לאכול… וההורים אינם עומדים מנגד וממלאים את בקשותיהם. אח"כ, כאשר הם מגיעים לישיבות, האוכל אינו מספק אותם ואינו טוב עבורם, והם צריכים ללכת ולקנות בחנות מה שהם רוצים, כל זה מחמת שהורגלו בתאוות המאכל. על ההורים לשים דגש על כך!"
בנו הגרא"י שליט"א מספר, כי רבינו הקפיד שלא יהיה מושג של ברירה באוכל: 'את זה אני אוהב לאכול ואת זה לא'… ופעם אחת בילדותי בעודי פעוט ממש, בררתי לי אוכל, והוכיח אותי על כך, עד שמאז חדר בי המושג שאין ברירה באוכל! וכל זה לא רק משום 'כיבוד אב ואם', אלא שביקש לחנכנו שלא לעשות 'עסק' מהאכילה.
פרישות לעצמו בלבד
ברם, התנזרות זו, לא היתה אלא לגבי עצמו, או כאשר נשאל ובאו להתייעץ עמו. לאורחיו ידע להציע ולתת תמיד מן הטוב ביותר.
מעשה בתלמיד שהתארח על שולחן השבת של רבינו. אל השולחן הוגשה שתיה ממותקת, והנה הבחינה הרבנית להפתעתה כי רבינו טעם מעט מהמשקה, דבר שלא עשה מעודו.
לאחר הסעודה כשהביעה באוזניו את תמיהתה, הסביר רבינו: "ישב כאן בחור צעיר, נבוך מעט. מזגתי לעצמי מעט מן השתיה המתוקה, כדי שיחוש בנוח גם הוא למזוג לעצמו ולשתות".
ופעם בחג הפסח, בעת הסעודה ישב לידו אחד מניניו, ורבינו הגיש לו מהמצות שלו ואמר לו: "תטעם גם מהמצות שלי… זה טעם אחר…" – רבינו הרחוק מכל ענין של 'טעם', ידע להטעים לזולתו.
במיוחד הפליא בתודתו ובשבחו את המאכלים המוגשים לפניו. הוא, שלא הבדיל בטעם של אוכל, ומעולם לא התעסק בטיבם של מעדנים, גילה לפתע הבנה מלאה בטיבם של המאכלים…
בכל סעודת שבת, היה רבינו פונה לרבנית ומשבח את מאכליה: "השבת, הדגים יצאו טעימים במיוחד". וכשהיו נכדים סמוכים על שולחנם, היה משמיע באוזניהם ובנוכחות הרבנית: "דגים טובים כמו שסבתא מכינה, אין בשום מקום בעולם". וכך היה משבח את החלות שהיתה אופה, או כל מאכל אחר שהכינה או שאחת מבנותיו בישלה.
בשיחה עם תלמידו, התבטא פעם: "רואים גדולי הדור, וביניהם יחידי הדור, ששמם הולך מקצה העולם ועד קצהו. וזה באופן שאין לו הסבר טבעי, מדוע דוקא הם? ועוד בכזו השפעה גדולה, על כל העולם?", "אין זאת כי אם פרישות! וכגדול הפרישות מהבלי העוה"ז, כך גודל ההשפעה".
"נזק" בעקבות הניתוח
בערוב ימיה התגוררה אֵם רבינו בסמוך לו, ברחוב הבעש"ט. והקפיד לבקרה לפחות פעם בשבוע. והנה, לפתע החל לבקרה כמה פעמים בשבוע. אמו, שידעה כי זמנו מדוד ויקר, התעניינה מפיו, מה קרה שהחל לבקרה לאחרונה ביתר תדירות.
השיב לה רבינו: "חוששני מהליכה ברחוב ללא סיבה מוצדקת… אך לאחרונה לקו עיני בקטרקט (ירוד, תבלול בעין המעכיר את הראיה) וראייתי נתעכרה, ושוב אינני חושש מראיה אסורה, ולכן בכל הזדמנות שאני מצליח לפנות לי זמן, אני ממהר לקיים מצות כיבוד אם!"
באחת ההזדמנויות שאל רבי שלמה לוינשטיין את רבינו על סיפור זה, האם הוא נכון? "אינני זוכר" – הגיב רבינו, אבל אם אמרו כך, יתכן שהיה…". אבל מיניה וביה הוסיף רבינו: "אבל זה אני זוכר היטב, שכשעשו לי את הניתוח בעין להסרת הקטרקט, וראייתי שבה לקדמותה, היה לי נזק גדול מאוד!" – נבהל רבי שלמה, ושאל: "איזה נזק?"
ורבינו עונה: "לפתע התחלתי לראות טוב… יש לך מושג איזה נזק זה?!" והוסיף ואמר: "ואם תשאל, א"כ, למה עשיתי את הניתוח? אומַר לך: כיון שהייתי הולך ברחוב, והיו אומרים לי שלום, ובשל ראייתי הלקויה לא הבחנתי בהם ולא השבתי להם שלום, ונפגעו מכך. לכן עשיתי את הניתוח".
פניך לנוכח יביטו
הולך היה רבינו תמיד כשפניו לנוכח דרכו ואינו מסיטו ימין ושמאל. ראשו מורכן בקביעות, ואינו מרים את ראשו כלל לאורך כל הדרך. אולם ידעו תלמידיו, כי בהתקרבו אל הישיבה, במקום מסוים, בעת שהוא עולה למדרכה, הוא מרים את ראשו.
בסקרנות נעורים, היו נהנים להביט על צעדיו, ולהמתין לרגע. "הנה, עכשיו הוא ירים את ראשו"… כך היה תמיד, ומעולם לא שינה את אורחותיו וצעדיו. בסוף השנה, חפצו התלמידים להצטלם למזכרת עם רבינו, אך הוא לא היה ניחא ליה בכך, והיה מביע את התנגדותו ומורת רוחו. והיו התלמידים אומרים בהלצה, כי אין ספק שאפשר להצטלם כשעומדים לצידו של רבינו… יהיה מה שיהיה – הוא ודאי לא יסיט את ראשו.
מעודו לא הביט במראה
בני ביתו העידו כי מעודו לא הביט רבינו בראי. אף שמצד הדין יש מקום להתיר בשופי בכמה גווני, ועד כדי כך, שלא הכיר את מראה פניו, וכמה פעמים שהראו לו את תמונת פניו, לא זיהה מי הוא זה האיש שבתמונה.
באחת הפעמים שהראו לו את תמונתו, הגיב: "נראה כי האיש שבתמונה הינו 'בעל דרגה'…". וכשאמרו לו כי האיש שבתמונה הרי זה הוא עצמו, הגיב מיניה וביה: "הלואי שהיה בי מה שנראה כלפי חוץ".