יום רביעי י"א כסלו תשע"ח
מהי הסיבה שאדם יכול להוציא אחר ידי חובתו במצוה שכבר קיים בעצמו?
כל ישראל ערֵבים זה לזה לקיום המצוות, ולפיכך, יכול מי שכבר יצא ידי חובת מצוה מסוימת, להוציא אדם אחֵר ידי חובתו בה, (ואף ידי חובת ברכת המצוה), כיון שכל עוד יש אדם מישראל שלא יצא ידי חובה, הרי זה כאילו הוא עצמו לא יצא ידי חובה, שהרי הוא עָרֵב לקיומהּ על ידי כל אחד ואחד. ברם, אין אדם יכול להוציא אדם אחֵר ידי חובת ברכת הנהנין, דהיינו ברכות המאכלים והריח, אלא אם גם הוא עצמו נהנה מהמאכל והריח ומברך על הנאת עצמו, כי אף שאסור לֵהנות מהעולם הזה בלא ברכה וחובה על הנהנה לברך – הרי בידו שלא להנות ולא לברך, ולפיכך, ישראל אחֵר אינו מחויב בדבר מצד הערבות. [שו"ע רעג, ד, ומשנ"ב יח; ביאורים ומוספים דרשו, 21]
האם כל אדם חייב לאכול שלוש סעודות בשבת?
כאמור, אין אדם מוציא אדם אחֵר ידי חובת ברכת הנהנין כשאינו נהנה בעצמו. כלל זה אינו אמוּר באכילה או שתיה שהן חובה כחלק מקיום מצוה, כיון שכל אחד ערֵב לקיום המצוה על ידי כולם, כנ"ל; ולפיכך יכול אדם להוציא את חבירו ידי חובה בברכות 'בורא פרי הגפן' שבקידוש, הן ביום והן בלילה, אף כשאינו יוצא אז ידי חובת קידוש, ואינו שותה בעצמו. אולם, במקרה כזה, אם חבירו יכול לברך בעצמו, רצוי שיעשה כן. וסעודות שבת אינן נחשבות לחובה לעניָן זה, כיון שאין האכילה עצמהּ חובה (למעֵט אכילת מצה בליל הסדר, ואכילת כזית פת בסוכה בלילה הראשון של סוכות), אלא ההתענגות בשבת, ומי שמתענג מִצוֹם יותר מאשר מאכילה – פטור מהאכילה. [שו"ע רעג, ד, משנ"ב יט-כ, וביה"ל ד"ה והוא; ביאורים ומוספים דרשו, 28]
האם הנמצא בארצות הברית יכול להוציא את חבירו שבארץ ישראל בקידוש?
האוכל סעודת שבת מבעוד יום, ומסיבה כלשהי אינו יכול לקדש בעצמו, וחפץ לשמוע קידוש מפי אדם שטרם קיבל שבת – הסתפקו הפוסקים אם כיון שביד המקדש לקבל את השבת בכל רגע, הריהו נחשב 'בר חיובא' בקידוש, או שכיון שעדיין חוֹל אצלו, אינו נחשב ל'בר חיובא', ומי שאינו בר חיובא אינו יכול להוציא אחרים. ויש שהוסיף בעניָן זה, שאדם הנמצא, לדוגמה, בארץ ישראל, בודאי אינו יכול לצאת ידי חובת קידוש בשמיעה באמצעות הטלפון – וזאת גם אם נניח שבדרך כלל יוצאים ידי חובה בשמיעה באמצעות הטלפון (כשהדבר אינו כרוך בחילול שבת) – מפי אדם הנמצא בארצות הברית, כאשר שם תהיה השעה שעת צהריים; משום שגם לוּ רצה המקדש, אינו יכול לקבל שבת, ואינו בר חיובא. [ביאורים ומוספים דרשו רעג, 19]