כאשר משפחת ליפסקר הנודעת עלתה לארץ ישראל בראשית ימי המדינה, שלחו אותם אל העיר לוד שנכבשה לא מכבר. דבר ראשון הם החליטו: חייבים בית כנסת. אומרים ועושים: תפסו בית נטוש וקבעוהו למקום תפילה. אך בכך לא די, בחום לבבם לאהבת הבורא והתורה החליטו שצריכים להקים במקום ישיבה. חיפשו ומצאו בנין נטוש, תלו עליו שלט 'כאן תוקם ישיבה'.
ימים אחר כך הגיעו למקום עסקני ההסתדרות ובראשם קצין משטרה: "מה זה הדברים האלה?! ישיבה?! בית כנסת?! אין דבר כזה! אנחנו בונים מדינה סוציאליסטית. הדברים הללו שייכים לעבר. אנו יוצרים את העתיד". הם הורידו את השלטים, שמו מחסומים וקבעו שלט: "כאן יוקם מועדון נוער"…
סבתא מלכה ליפסקר יצאה מביתה הסמוך כשהיא נסערת והמומה ומיהרה אל המקום. היתכן?! היא הפילה את המחסום וניגשה לקרוע את השלטים… הקצין ניגש אליה באומרו: "אשה, הזהרי, את מסתבכת עם החוק, אני אשים אותך בבית הסוהר".
סבתא מלכה צעקה עליו בעוז: "אנחנו באנו מרוסיה, לא פחדנו מהבולשביקים, עברנו את סטלין, אנחנו נפחד ממכם?! כאן תהיה ישיבה על אפכם ועל חמתכם!" הקצין התקרב אליה, והיא, סבתא מלכה, מתוך סערת נפשה הנחיתה סטירה מצלצלת על לחיו!
שקט השתרר בין הנאספים. הקצין הנדהם, למרבה הפתעת הסובבים לא עשה דבר, ועזב את המקום במהירות.
אחרי ארבעה חודשים דופק יהודי עטור זקן וחבוש כיפה על דלת משפחת ליפסקר. "אתם יודעים מי אני? אני הקצין שחטף את הסטירה. מאז מחשבות רבות עלו בי. אני נלחם ביהודים?! זה התפקיד שלי?! חזרתי בתשובה!"
מאז נוצר קשר מיוחד בינו לבין משפחת ליפסקר לענפיה. הוא היה מגיע לכל השמחות המשפחתיות, תמיד היה אומר שהסטירה של סבתא מלכה החזירה אותו בתשובה!
עם השנים, אותו קצין העשיר, נהיה לאדם אמיד ותורם נכבד למוסדות תורה וחסד, והחשוב מכל – צאצאיו למדו ולומדים בישיבות.
(נר לשולחן שבת מטו"מ תשע"ז, מפי אחד הנינים)