ישנו שיעור קבוע לדף היומי בעיה"ק טבריה תובב"א הנמסר באידיש, שיעור קבוע מדי יום ביומו יום וגשם לא ישבתו. ביום בהיר אחד נכנס לביהמ"ד יהודי אשר חזותו מעידה על מידת שמירת התורה והמצוות שבחלקו, ופנה ישר לשולחן השיעור כשהוא ספק שואל ספק אומר: "שמעתי שיש כאן שיעור, אני יכול להשתתף?" משנענה בחיוב וחיוך רחב התיישב הלה ופתח גמרא. המג"ש שעמד מהרה על הבעיה השפתית, החל את השיעור בשפה עברית כדי שיוכל האורח לטעם מנופת צוף טעם.
לקראת סיום השיעור ביקש המג"ש להטעים את האורח בגמרא מעט יותר קלה וקליטה, ופתח את הגמ' בב"ק דף נ׳, עמוד ב׳. "מעשה באדם אחד שהיה מסקל אבנים מרשותו לרשות הרבים. מצאו חסיד אחד, ואמר לו, ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?". המג״ש הסביר בטוב טעם את טעותו של מסקל האבנים, שמזיק לרשות הרבים שתמיד תהיה שלו, בעוד שרשות היחיד אינה מובטחת לו. הוא הרי עלול להפוך לעני ולמכור את הנכס שברשותו. ברבות הימים אכן מכר בעל הבית את הנכס, ויום אחד, בעוברו ברשות הרבים נכשל באבנים שהוא עצמו זרק.
בהתחשב באורח הרחיב המג״ש בדברים, בהדגישו שרגישות לזולת אינה רק למען הזולת, אלא למען עצמנו. אם אני מזיק לרבים, לעצמי אני מזיק, ואם אני נשמר ומתחשב, בסופו של דבר אני ארוויח מכל העניין. נראה היה שהדברים התיישבו על לבו של אורחנו. הוא הודה לנו, ויצא מן השיעור.
אירוע זה נשכח מלבנו, אך לאחר תקופה נודעה לנו פעולתו של שיעור, שלכאורה נראה היה כלא מסעיר במיוחד.
לאורחנו היקר, דני, ישנו חבר, שגם הוא, לצערנו, רחוק משמירת תורה ומצוות, והוא שומר עמו קשר מתמיד. כל שבוע נפגשים השניים על כוס קפה ומשוחחים על דא ועל הא. השיחה הולכת ומתגלגלת ואז אומר לו החבר, אבי שמו: ״רוצה לשמוע משהו יפה? באמת יפה?״ דני מטה אוזן לאורחו, והוא משמיע לו משהו יפה באמת. דבר תורה! ״יש לי חבר חרדי,״ גילה אבי את סודו, ״הוא אמר לי את זה״.
עם הזמן מתברר שהחבר החרדי פוגש את אבי פעמים רבות למדי. בכל פעם שאבי ודני נפגשים נהנה אבי להשמיע לחברו אי אלו פנינים משובבי נפש. השניים מתענגים על הדברים, אבל דני מרגיש אי נוחות. הוא מארח את אבי על כוס קפה בבית שלו, יושב אתו בחצר המרווחת על כורסאות גינה, הם שואפים אוויר מלא ניחוח של הצמחים שהוא עצמו עמל לטפח, אבל אבי לוקח לו את כל הבמה. בסופו של דבר, אחרי שיחה, מתברר שאת הדברים המעניינים אומר דווקא אבי, בשמו של החרדי. הוא נשאר אותו חבר מחוספס כמו פעם, אבל משהו בכל זאת השתנה אצלו. כנראה שטפטופים של דברי תורה מרככים משהו בלב, ופותחים אותו. אבי מתלהב קצת יותר מדי מהחבר הדתי שלו, והוא מצטט אותו עם עיניים מבריקות והתלהבות שהוא לא הכיר עד היום.
אי הנוחות של דני עלתה והתגבהה לגבעה קטנה של קנאה. קנאת סופרים. דני החליט שגם הוא מוכרח לשמוע משהו טוב, כדי שיהיה לו מה לספר, וכך הוליכוהו רגליו אל השיעור שלנו בדף היומי. אל תתנו לרושם חיצוני להטעות אתכם. שני בני אדם שנראים רחוקים כל כך, מתחרים ביניהם מי ישמיע למי דבר תורה.
במפגש הבא שלהם קידם דני את אבי בחיוך ניצחון. ״תמיד אתה אומר דבר תורה. הפעם אני אגיד לך!״ הוא סיפר את הסיפור על האדם שזרק אבנים לרשות הרבים, ובסוף ניזוק מהם. ״מה אתה אומר״, הרצין אבי, ״אתה רוצה לומר לי שהוא נתקל באבן שהוא עצמו זרק? ככה? זה לא פשוט… אני צריך לחשוב עוד פעם על מה שאני עושה״.
״על מה?״ התעניין דני. ״על העסקים שלי. בחצר של הבית שלי בניתי בריכה גדולה. סמוך אלי ממוקמת ישיבה של בחורים, ויום אחד פנה אלי ראש הישיבה והסביר לי שלא מתאים להם שתהיה בריכה במיקום כזה. הרב הסביר לי שאפשר להשקיף אל הבריכה מחלונות הישיבה. אמרתי לו שאני בונה בשטח שלי, וזכותי לעשות מה שאני רוצה. מה הוא חושב, שאני עובד אצלו? לא מתאים לו, שיעביר את הישיבה, למה אני צריך להתקפל? אבל עכשיו, כשאני שומע את הסיפור שלך מהגמרא… אני צריך לחשוב על זה עוד פעם״.
אבי חשב ושוב חשב. הגמרא היא לא בן אדם שבא ומזהיר אותך. הגמרא זה דבר ה׳, זאת התורה הקדושה, וחוץ מזה, אבי היה חכם כדי להבין שהסיפור אינו מטריד אותו סתם ככה. יש דברים בגו. בריכה היא לא רק מקור הכנסה, היא גם יכולה להזיק, והוא מעדיף לא לחשוב איך בדיוק היא מסוגלת להביא אתה קללה ולא ברכה. בסופו של דבר, הוא סגר את הבריכה לרווחת הישיבה. והכל התחיל באותו ביקור של אורח לרגע בשיעור של הדף היומי.
(משנתה של תורה ויחי תשע"ט)