סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א: הזדמן לי לנסוע לבית החולים "תל השומר" כדי ללוות חולה אחד. בעת ההמתנה במחלקה נכנסו לפתע שני צעירים חמושים, עם מבט נוקשה ביותר, וכשאקדחים בידיהם ניגשו אלי ואל יתר האנשים שישבו לצידי וביקשו מאתנו להסתלק מהמקום. פניהם חמורות-הסבר לא הותירו מקום לספקות; ההוראה לזוז מהמקום היא חד משמעית, ואין מקום לוויכוחים. כמובן שקמתי מהספסל וזזתי הצידה אבל התבוננתי במעשיהם.
עד מהרה התברר שהשניים הם עובדים של חברת "ברינקס" המובילה כספים מהבנק המרכזי לסניפי הבנקים בארץ, ובמקרה הנוכחי החליפו שני הצעירים החמושים את קופת מכשיר ה"כספומט" שעמד לשירות הלקוחות בתוך בית החולים.
לפתע התרחש לנגד עיני מחזה מדהים. בעוד השניים עסוקים בתפקידם ומחליפים את הקופה, ניגש יהודי אחד אל הצעיר החמוש, וטפח לו על גבו לאות חיבה, תוך שהוא קורא לו בלבביות: "אהרן, שלום לך, מה שלומך"? היה זה כנראה חבירו הטוב משכבר השנים.
עובד ה״ברינקס" לא הניד עפעף. הוא הדף את ידידו וסימן לו בידיו להסתלק מיד, ברומזו שהוא עתה בתפקיד חשוב ולא יעלה על הדעת לנצל ברגע זה את היכרותם הטובה ולשוחח בעניינים של מה בכך.
מי שלא היה נוכח במקום בשעת מעשה אינו מסוגל לתאר לעצמו את קשיחותו ואימתנותו של האיש שניצב כל העת ואיבטח בנישקו את הורקת ה"כספומט". עכשיו לא מדברים, ויהי מה. רק לאחר שסיים את הורקת הקופה, ניגש אל החבר, התנצל על כך שלא היה באפשרותו להפסיק, והחזיר לו שלום.
חשבתי לעצמי: איזה פרק מוסר מאלף אפשר ללמוד מכך! וכי כשיהודי מגיע לבית הכנסת כדי לשפוך את שיחו לפני המקום ברוך הוא, הוא אינו בתפקיד?! אם כן, מדוע כאשר ניגש אליו ידידו הטוב באמצע התפילה ושואל אותו "מה נשמע", הוא משיב בשמחה ובחפץ-לב? וכי התפקיד המוטל ברגע זה על המתפלל הוא פחות-ערך מתפקידו של עובד חברת "ברינקס"?
מדוע אותה רצינות הנראית על פניו של מוביל-הכספים לא תיראה גם על פנינו בעת התפילה, או בעת שאנחנו עוסקים בלימוד התורה ורוכשים לעצמנו זכויות שערכן לא יסולא בפז, שגם אלף אלפי אלפים של דינרי זהב ומרגליות לא ישוו בהן? והרי גם פסוקי דזמרה חייבים להיאמר כמונה מרגליות! מדוע התרגלנו להקל כל כך בשיחה בטלה בעת לימוד התורה ובתוך ארבע אמותיו המקודשות של בית הכנסת?
האין זאת בגלל שערך התפילה אינו עומד לנגד עינינו בבואנו להתפלל? אם נכיר את גדלות התפקיד המוטל על כתפיו של יהודי בעת התפילה, נתנהג בהתאם לכך…
יש הורים הטוענים שלחנך ילד שלא לדבר דברי חולין בבית הכנסת, זו היא גזירה שהחניך לא יוכל לעמוד בה… והאמת היא, שהדברים אינם נכונים כלל וכלל. אדרבה: הזמן הכשיר ביותר לכך הוא בשנותיו הראשונות של הילד, אז הוא מוכן לקלוט כל דבר שיאמרו לו. הבעיה מתחילה כאשר מצווים עליו לא לדבר, ומדגימים בפניו את ההיפך הגמור. אם האבא מדבר עם כל מי שניגש אליו, מדוע שהבן הקטן יסתום את פיו?
כדאי לזכור שכאשר אדם מנצל את ארבעת כתליו של בית הכנסת רק לתפילה ולתורה, תפילתו נשמעת יותר טוב, ויש לה סיכויים רבים להתקבל לפני שומע תפילה. הסיבה לכך, כותב החיד"א, שאם אדם אינו מדבר דברי חולין בביהכ"נ, אזי לכל מילה של תפילה שהוא מוציא יש משקל-יתר.
('ברכי נפשי', הובא בגיליון קדושת בתי מקדש מעט)