הרב ישראל ליוש
"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים…" (מ"ה, ה'-ח')
שלוש פעמים אומר יוסף לאחיו כי לא הם אשר שלחו אותו למצרים אלא האלוקים. כפלות מכופלת זו טעונה ביאור!
ה'אור החיים' הק' מבאר, שבפעם הראשונה התייחס יוסף למעשה המכירה ממבטם של האחים, וממשיל זאת לאדם שפעל כדי לתקן דבר ונמצא מקלקל, הלוא יחר אפו על אשר גרם לעצמו. כך אמר יוסף לאחים: אל תתעצבו על שבמעשיכם גרמתם לעצמכם להתגלגל למצרים, ותחת כוונתכם להיפטר מבעל החלומות הרי אתם משתחווים אליו ומגשימים את חלומותיו, כי "למחיה שלחני אלוקים לפניכם", ורק טוב נגרם ע"י מעשיכם.
עתה, לאחר שיוסף הרגיע את אחיו על תוצאות מעשיהם, הוא עובר לדבר על המעשה ממבט עיני המאמין בהשגחה עליונה, ומלמד את אחיו פרק באמונה: אתם סבורים כי המכירה שלכם היא זו שגרמה לירידתי למצרים. אך האמת אינה כן, אלא כבר נגזרה גזירה שיהיה רעב בארץ במשך שבע שנים, ולשם כך שלח אותי ה', "לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה". "ועתה", מסכם יוסף, אחר שידענו שגזירה של רעב קדמה לירידתי למצרים, מבינים אנו כי "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים…".
סיפורי השגחה רבים חווה כל אדם על בשרו בכל עת. אלו אשר ישימו על לבם יראו את יד ה' מכוונת ומפעילה את פעולותינו בכל צעד ושעל. אך ישנם סיפורים שההשגחה הפרטית בהם ניכרת לעין כל, ומאורעות אשר בתחילתם נראו כגזירות נוראיות, הפכו במהרה לבשורות משמחות. שניים מני רבים סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
'50 אלף דולר' סכום רב זה לווה אדם מבעל גמ"ח. הם סיכמו שהוא יפרע לו את הסכום בתשלומים במזומן מדי חודש בחדשו, וכעירבון הפקיד צ'קים כמספר חודשי הפירעון. בעל הגמ"ח לא היה אמור לפרוע את הצ'קים אלא אם כן יתעכב הלווה מלשלם את התשלום החודשי במזומן.
חודש אחד שכח בעל הגמ"ח מסיכום זה והפקיד את הצ'ק. מצב חשבון הבנק של הלווה, שגם כך היה בכי רע, החמיר עוד יותר בעקבות פדיון הצ'ק והוא נחסם לאשראי…
פעם אחת בליבה של נסיעה ארוכה הוצרך הלווה למלא דלק ברכבו, אך כשהגיע לתחת הדלק נזכר כי כרטיס האשראי שלו חסום באשמתו של בעל הגמ"ח. 'מה אעשה?', הרהר הלווה, 'אצטרך לבלות כאן כל הלילה עד שיאיר הבוקר ואמצא עצה להיחלץ מכאן…?!'. בצר לו משמש בכל כיסיו ובכל התאים במכונית, עד שבסייעתא דשמיא קיבץ מכאן ומשם עשרים ושלושה דולר. בעשרים מהם מילא את מיכל הדקל שלו, ובשלושה הנותרים שכנע אותו המתדלק כי יקנה כרטיס לוטו. הוא קיבל את הצעתו למרות שלא היה רגיל בזאת, ואכן כרטיסו זכה ב'50 אלף דולר', מלוא הסכום שלווה מהגמ"ח…
או אז הבין הלווה, שלא הפקדת הצ'ק ע"י בעל הגמ"ח היא זו שגרמה את חסימת האשראי ואת העיכוב בתחנת הדלק, אלא רצונו של הקב"ה לזכות לו 50 אלף דולר היא זו שגרמה להפקדת הצ'ק…
ראש ישיבה מארץ ישראל, שישיבתו נקלעה לקשיים כספיים, נסע בעצת רבותיו לארצות הברית להתדפק על דלתות נדיבים ולבקש מהם לתמוך בישיבה.
לא קלה היתה עבורו הנסיעה. היתה זו גלות של ממש, ארץ זרה ומנוכרת, וגעגועיו למשפחתו ולתלמידיו גברו, בעיקר מפני שההצלחה בגיוס הכספים לא האירה לו פנים, בלשון המעטה.
ערב אחד עלה על מונית בדרכו לבית אחד הגבירים, וציפייה ותקווה גדולה היתה לו מהפגישה עם גביר זה. באמצע דרך מהירה החליט הנהג הגוי כי נסיעה זו אינה מתאימה לו ופקד עליו לצאת מהמונית. כל תחנוניו של ראש הישיבה שאינו מכיר כלל את המקום, ושלפחות יסיע אותו למקום יישוב ולא יזרוק אותו כך באמצע שום מקום, לא הועילו. הנהג התעקש ואף איים באיומים לא נעימים שיירד בזריזות מהמונית.
קשה לתאר את הרגשתו של ראש הישיבה. עומד לבד באמצע כביש מהיר, אף קרן אור קלה לא היתה מסביבו שתשים אליו את מבטו ותקוותו. ברגעים הקשים הללו נזכר במשפחתו שהוא כה מצפה כבר לפגוש, תמונות מהווי הישיבה עברו במוחו והגבירו את געגועיו ורצונו כבר לשוב לביתו ולישיבתו.
ופתאום הוא רואה מרחוק שלט שמודיע כי בית קברות העירוני נמצא בסמוך. הוא התקרב לבית הקברות בתקוה שאולי שם ימצא מישהו שיוכל לעזור לו. כשהגיע לשם נקלע להלוויה עם מעט מאוד משתתפים, ומפני כבוד המת נשאר שם עד תום ההלוויה.
בתום הקבורה ניגש אחד האנשים לכל משתתפי ההלוויה וביקש ממנו להזדהות בפניו ואת מספר הטלפון שלהם. הוא לא הבין מה פשר הבקשה המוזרה, אבל הוא מסר לו את הפרטים. 'מה יש לי להפסיד?', הרהר.
לאחר שחזר אל העיר, בתחושת צער, כאב ואכזבה על הפגישה עם הגביר שהוחמצה, נשמע צלצול ממכשיר הטלפון שלו, מעברו השני של הקו היה זה אותו אדם שרשם את שמו ופרטיו בבית הקברות: "המנוחה שהשתתפת בהלווייתה", אמר לו האיש, "כתבה בצוואתה לחלק את ממונה לכל מי שישתתף בהלווייתה, היכן אוכל לפגוש אותך כדי להעביר לך את ההמחאה…?".
ההמחאה הגדולה שקיבל שימחה אותו מאוד והאירה את מצב־רוחו, אך יותר מכל היא חידדה בפני ראש הישיבה את הידיעה ש'כל מה שה' עושה הכל לטובה', ולא לחינם הוא זרק אותו ליד בית הקברות, ולמרות שזו הייתה נראית גזירה נוראה אך טוב יצא ממנה…