הרב ברוך שובקס
שלום יקיריי. כשאנו מדברים על הודיה לה' אנחנו בדרך כלל מתכוונים למקרים מיוחדים שבהם ראינו את ידו הטובה והרחבה של הקב"ה. אנחנו לא כל כך רגילים להודות לה' על כל השגרה ה'רגילה'. פשוט כי אנחנו רגילים מדי ואדישים מדי אליה. אנחנו יכולים לסיים ספר תהלים שלם בהתרגשות ובדמעות הודיה כי רכב עלה על המדרכה ו'כמעט' פגע בילד שלנו, אבל אנחנו לא כל כך זוכרים להודות לה' ביום 'רגיל', שבו כל הרכבים נסעו על הכביש ולא עלו בטעות על המדרכה, ולא דרסו מישהו מהקרובים אלינו. אנחנו מתרגשים עד כלות ומודים לקב"ה מקרב לב שמישהו שאנחנו מכירים איחר להגיע למטוס שהתרסק, ושוכחים להודות לו באותה מידה על טיסה 'רגילה' שלא איחרנו אליה והיא לא התרסקה. 'רק' הגיעה בשלום.
אנחנו יכולים לנסוע לכותל ולהודות לקב"ה שבעיה שהיתה לאחד הילדים שלנו נפתרה, אך בדרך כלל שוכחים להודות לו שהבעיה הזו (ואלפי בעיות אחרות) לא ביקרה אצל שאר הילדים שלנו.
הימים האלו, של חנוכה, הם ללא ספק הזדמנות מדהימה לעצור ופשוט להכיר בטוב ולהודות לה' על כל מה שיש לנו ועל כל מה שמתרחש איתנו. לא רק על הנסים החריגים, אלא דווקא על כל הרגיל והשגיר, מה שאנחנו מכנים בטעות 'טבע', שאנחנו יודעים היטב שבשביל הקב"ה הטבע ומעל לדרך הטבע – היינו הך.
הבעיה היא, שאמירות-התודה שלנו 'הוברגו' בסדר היום שלנו וכבר הפכו גם הן לשיגרה יבשה ול'מלומדה' אחת גדולה.. רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א מתאר איך בעבר היה אדם מתעורר בבוקר, מגלה שהוא יכול לפתוח את עיניו וה' נתן לו גם היום את הכוח לראות, והוא לא עיוור, והיה מברך בהתרגשות גדולה: ברוך אתה ה' פוקח עיוורים. היה מגלה שהוא גם לא משותק ושהוא יכול להזיז את כל אבריו, והיה מוסיף לברך בהתרגשות: מתיר אסורים.
היה רואה שהוא יכול אפילו להקים את עצמו מהמיטה והיה מודה לה': ברוך אתה ה' זוקף כפופים! היה מגלה שגם היום הוא יכול ללכת, והיה צועק לה': איי, ברוך אתה ה' אשר הכין מצעדי גבר. היה ברור להם שכל מה שקורה, ה' עושה כל יום מחדש, ללא שום הבדל אם זה משהו שנראה 'טבעי' או משהו שנראה כמו נס מיוחד. היום, הוכנסו כל הברכות לסידור המסודר, ואנחנו מגיעים לבית הכנסת ואומרים את כל הברכות בערימה אחת, ומטבע הדברים מתקשים לעצור ולחשוב על כל אחת מהברכות.
וכדי להגיע לכך, אנו צריכים לחטוף טיפה יישוב הדעת להתרכז ולחשוב על כל הטוב 'הרגיל' שיש לנו, אפילו על הנשימה הפשוטה והטובה שאני ואתה משחררים ברגע זה, שגם היא לא מובנת מאליה ולא 'טבעית' בכלל.. מספרים על רבי אביגדור מילר זצ"ל, מגדולי התורה בארה"ב בדור האחרון, שבאחד מימי הקיץ הלוהטים התעורר לאוויר חם ומחניק מאוד, והרגיש שאינו יכול להודות לה' בכל לבו על האוויר שהוא נושם. אז הוא הלך ולקח קערת מים והכניס את ראשו לתוך המים למספר רגעים ממושכים, עד שכבר היה חייב להוציא את הראש כדי לנשום. הוציא את ראשו ושחרר בהקלה נשימה ארוכה, ואז הודה לה' בהתרגשות על האוויר הטוב..
לפני כשנה וחצי נפטר בירושלים, אחרי תקופת מחלה קשה, איש יקר מאוד בשם רבי פנחס רוזנבוים ז"ל. המנוח היה יהודי צדיק, ת"ח גדול, וחסיד אמיתי בלבו ובנשמתו. עליתי לירושלים לנחם את בנו, ידידי יוסי שיחי', ואני מתקשה להיזכר מתי הייתי בניחום אבלים והתקשיתי לקום וללכת משם, כמו גם מתי יצאתי מניחום אבלים עם דמעות בעיניים ועם גרון נשנק מהתרגשות. במשך שעה ארוכה שמעתי תיאורים לבביים ומפעימים על יהודי מתוק כל כך, שהעולם העכור שמסביב לא הצליח להשפיע עליו, והוא נשאר זך וטהור, ומתוק. מתוק! אולי בעתיד נקדיש לו יריעה מיוחדת. הוא היה אדם מופלא שאנחנו יכולים ללמוד ממנו הרבה ולשאוב ממנו השראה גדולה. באותו ערב סיפר לי יוסי כי בימי מחלתו האחרונים
הגיע אליו לבקרו הרב שמואל רבינוביץ, הנושא בתפקיד 'רב הכותל'. בשיחה ביניהם עלה נושא ההודיה לה', ור' שמואל רבינוביץ סיפר לר' פנחס על המנין הענק שמתקיים מדי חצות לילה בכותל, שבו אומרים מאות אנשים את תפילת 'נשמת'. ר' פנחס לא הצליח בשום אופן להבין.
"איך אנשים יכולים לומר 'נשמת' כל לילה? מתי הם מתכוננים לכך?" לא הבנתי, ושאלתי את יוסי מה הכוונה 'להתכונן לנשמת', ואז הוא סיפר לי איך אביו ז"ל היה מתכונן ל'נשמת'. מדי שבוע בשבוע, במשך כל שנותיו, היה ר' פנחס ורעייתו שתחי' מתיישבים יחד בספה אחרי סעודת ליל שבת. הרי מחר בבוקר עומדים לומר נשמת, ויש להתכונן כראוי. איך אפשר לגשת סתם ככה לנשמת, בלי שיודעים על מה מדברים? הולכים הרי להודות לה' על כל הטוב שנתן, אז צריכים לדעת על מה להודות. לא?
ר' פנחס היה שואל את רעייתו: מה קורה עם בנימין שלנו? ורעייתו: עם בנימין? לא זכור לי משהו מיוחד. ר' פנחס: לא יכול להיות. שבוע שלם עבר, ושום דבר טוב לא קרה עם בנימין? מגרדים שברי זכרונות מפה ושם, ואז נזכרים שבתו נפלה בתחילת השבוע, והלכו למרפאה, ושחררו אותה בלי שום טיפול. "הו", מתרגש ר' פנחס בהתלהבות, "הנה יש לנו על מה להודות מחר".
ומה קרה השבוע עם שרה'לה? ועם חני? ועם שלמה? ועם נתי? (שמות בדויים) וכך עובר ר' פנחס ילד אחר ילד, מתעקש ולא מרפה עד שהוא מוצא על מה להודות לה' על כל הטוב שנתן לו ולכל אחד ואחד מיוצאי חלציו. וכשסיימו לעבור על כל הרשימה, היה ר' פנחס ז"ל נעמד בהתרגשות על רגליו
ומכריז בקול נרגש: הו, עכשיו אנו מוכנים לומר 'נשמת' – – – והאמת הפשוטה היא, שכל אחד מאיתנו יש לו המון המון מתנות שעליהן הוא יכול להודות. פשוט התרגלנו מדי לכל הטוב הזה..
ויותר מכך, יותר מההרגל והשיגרה, פשוט התרגלנו להתמקד במה שאין לנו. התרגלנו להשוות את עצמנו לאחרים. לקרובי משפחה, לשכנים, למכרים, שיש להם יותר מאיתנו, והרי תמיד יהיו אנשים
שיהיה להם יותר מאיתנו, ושכחנו להתמקד במה שיש לנו. וכשאנחנו עוצרים לומר תודה על מה שיש לנו, אנחנו פתאום מקבלים פרופורציות. פתאום אנחנו רואים מול העין את כל מה שיש לנו. פתאום אנחנו מתוודעים לכל האוצרות שזכינו להם. פתאום אנחנו מרגישים עשירים, ברי מזל, ילדים אהובים של אבא, של הקב"ה, שמעניק לנו כל כך הרבה.
לפני תקופה היינו קבוצה של כעשרה חברים שהחלטנו יחד שכל אחד הולך לכתוב רשימה של 200 תודות על דברים טובים שיש לו בחיים. שיערנו שזה יהיה טיפה קשה, אז התחייבנו אחד לשני שכל מי שלא יסיים את המשימה בתוך יומיים, יצטרך להעניק לחברים 200 שקלים.. זה עבד יופי.
בתוך יומיים, הצליח כל אחד מהחברים לכתוב רשימה של 200 תודות על כל הדברים הטובים שיש לו בחיים. חלקם אפילו בתוך מספר שעות. אתם בוודאי שואלים את עצמכם איך אפשר להגיע לרשימה של 200 תודות.. אז זה בדיוק הענין, ממש מה שדיברנו רק לפני רגע. התרגלנו להודות לה' רק על דברים גדולים, ושכחנו להודות על כל הדברים 'הרגילים'..
הנה דוגמאות:
על שזכית להיוולד יהודי.
על שזכית להיוולד לבית שומר תורה ומצוות.
על המלמד המצוין של הילד.
על תכונה נפלאה פלונית שיש לאשה.
על יראת השמים של הילד הזה.
על כשרון פלוני שיש לך.
על הדירה הנפלאה.
על היכולת של האשה לחנך.
על האהבה שלך ללמוד תורה.
על החן של הילד ההוא.
על החיבור החברתי של הילדה.
על המתיקות של הילד ההוא.
על הראש הטוב של הילד האחר.
על החיבור שלך לספר מוסר מסוים.
על אבא שאוהב ללא תנאים.
על אמא שמוכנה לעשות בשבילך הכל.
על היכולת שלך לרתק בסעודת שבת.
על השכן הטוב שזכית לו.
על עוד שכן טוב שנמצא בחייך.
על בית-הכנסת הנחמד בשכונה.
על הכולל המדהים שבו אתה לומד.
על החברותא שזכית לו.
על השווער המדהים.
על השכונה המדהימה.
על היכולת לפרנס.
על כשרון האפיה של האשה.
על אח טוב שתמיד מוכן לעזור לך.
על גיס טוב שתמיד מפרגן לך.
על האהבה שלך לידע.
על המקרר שכבר מחזיק 15 שנה.
על שהיה לך שכל בזמן להשקיע בשביל העתיד.
על השוויגער שמעניקה בכל הלב.
על עלון פלוני שמעשיר אותך מדי שבוע.
על המכולת שצמוד לך ליד הבית.
על הקהילה שזכית להשתייך אליה.
על חבר נאמן שיש לך.
רק התחלנו, וכבר הגענו לכמה עשרות.. לא תאמינו כמה בקלות אפשר להגיע לרשימה של מאתיים תודות. הרשימה הזו חוללה פלאים לכל אחד מאיתנו. האושר ממש הציף אותנו. הרגשנו מיליונרים אמיתיים. פתאום הבנו, שעם כל 200 הדברים הטובים האלו, שנוכחים כל כך חזק בחיים שלנו,
זכינו לחיים מאושרים של ממש, ושאנחנו יכולים להתגבר בקלות על שאר האתגרים בחיינו. עם 200 בסיסים עוצמתיים כאלו שיש לנו בחיים, קיבלנו תחושת ביטחון מדהימה שלא היכרנו, ופשוט גילינו כמה אנחנו טובים, כמה החיים שלנו ורודים, וכמה ה' אוהב אותנו.. לפני כחצי שנה התאספנו בני המשפחה המורחבת לסעודת הודיה
לרגל חסד שעשה הקב"ה עם אחד מבני המשפחה. שווערי היקר שיחי', הרב שלמה קאליש, הלחין לכבוד המעמד ניגון מרטיט לב, 'זכור אהבת קדומים… לבי ובשרי ירננו לא-ל חי', אותו שרו בני המשפחה במהלך הסעודה בהתרגשות לב גדולה.
כששרנו יחד את הניגון הזה, חשבתי על הסיטואציה המרגשת הזו, שבה יושבים עשרות אנשים בצוותא, בלב אחד, ומודים לה' על הטוב שעשה עם אחד מבני המשפחה, ופתאום התחדד לי מאוד עד כמה כל משהו טוב שקורה לכל אחד מהסובבים שלנו, הוא בעצם משהו טוב שקורה גם לכל אחד מאיתנו. כי אם כשמשהו לא טוב קורה לאחד הקרובים אלינו – נהיה רע גם לנו, אז גם כשטוב לקרובים אלינו – טוב לנו. והרי אצל הקב"ה הכל מדוד במדויק, ואם ה' עשה משהו טוב למישהו בסביבה שלנו, ה' בהחלט לקח בחשבון והתכוון לכך שגם לנו יהיה טוב. וההבנה המדהימה הזו רק מכפילה פי עשרות את כמות התודות שאנו רוצים לומר לה'. כמה, כמה טוב לנו. וכמה טוב ה'.
ובכן, אני מזמין אותך בכל לב ללכת על האתגר המדהים הזה, ולכתוב עד סוף ימי החנוכה רשימה צנועה של 200 תודות על מה שיש לך בחיים. הרשימה הזו יכולה לחולל בך פלאים!
והנה הניגון המרטיט, כפי שהושר באותה סעודת הודיה, שכאשר אתה מקשיב לו היטב, אתה ממש שומע את המיית הלב של בני משפחה המודים לה' הטוב על החסד שעשה איתם עצמם, גם כשזה נעשה באמצעות בן משפחה אחר.
לחן: הרב שלמה קאליש
שרים: אהרן סאמעט ובני המשפחה
קלידים: יענקי רובין
חנוכה מואר ושמח.
שבת שלום ושלווה.
היו ברכה יקיריי
ברוך שובקס
להורדת המאמר לחץ כאן
(לקבלת המאמר השבועי מאת הרב ברוך שובקס לחצו כאן או שלחו מייל – [email protected])