טרם שנות השואה עלה זוג צעיר מפולין לארץ ישראל. משפחת ברקוביץ. הם השאירו מאחור משפחה אוהבת והורים מסורים, ועלו לחונן את עפר הארץ.
תוך כמה שנים כבר היו להם ארבע בנות. בכל פעם שההורים הצעירים והמאושרים חבקו תינוקת רכה וזעירה, היה אושרם מהול בכאב ובגעגוע. הסבא והסבתא מעולם לא ראו את הבנות, ילידות ארץ הקודש. האם החזיקה קשר רצוף של מכתבים עם הוריה שבפולין, כאשר פעם אחר פעם עולה השאלה, מתי ייפגשו וירגיעו את הגעגועים העזים.
בשלב מסוים הוחלט לבצע את הביקור בפועל. משפחת ברקוביץ תיסע לפולין למשך הקיץ. הסבא והסבתא ירוו נחת מהנכדות המתוקות, והילדות תחזקנה את קשריהן עם הדור הקודם, תראינה בעיניהן את השורשים, ותדענה היטב מאיזו משפחה מפוארת באה אימן.
מהרגע שנפלה ההחלטה החלו ההכנות לנסיעה. האם ובנותיה היו אמורות לעלות על אניה, וזו תינשא על גלי הים במשך שבוע שלם! בשבוע זה היתה האניה אמורה לעגון במספר נמלים, כך שהנסיעה היוותה פרויקט בפני עצמו. המון אוכל, המון בגדים, בגדי קיץ ובגדי חורף, תעסוקה לנסיעה, ניירות ומסמכים ומאות פריטים שאסור לשכוח, נארזו בשימת לב. הילדות היו נרגשות, והציפיה הלכה וגדלה מיום ליום.
סוף סוף הגיע היום המיוחל. מונית נעצרה בסמוך לביתה של משפחת ברקוביץ בחיפה. ר' חיים יצחק, האב, יצא לסייע בהעמסת המזוודות הכבדות. הילדות קפצו בעליזות ובהתרגשות. עוד רגע הן תעלנה למונית, והוא ינפנף להן לשלום. ההחלטה היתה שרק האם והבנות תיסענה והוא יישאר בארץ.
פתאום יוצאת מהבניין הסמוך שכנה, גברת בנצלביץ. "אתם נוסעים לחוץ לארץ? לפולין?" היא שואלת את האם, כמי שכבר יודעת את התשובה. היא מניחה את ידה על כתפה של הילדה הקטנה, ואומרת: "בשביל מה את צריכה לקחת את כל ארבע הבנות? את איטה תשאירי אצלי. אני אטפל בה כמו שצריך".
"מה פתאום?" נרעשה האם לשמע הרעיון, "מה עלה על דעתך? כבר חודש שלם שאנחנו מתכוננות לנסיעה הזאת. אין שום היגיון בזה שאשאיר בת אחת ואסע עם האחרות. היא בת שלי בדיוק כמו כולן".
"את לא תשתלטי על ארבע", פסקה השכנה את פסוקה. "לא נוסעים עם כל כך הרבה ילדים. איטה, את איתי".
איטה, הילדה הקטנה, התחילה לבכות. "אני רוצה לנסוע".
"תראי איך היא רוצה לבוא אתנו", אמרה האמא. "את בכלל…" גברת בנצלביץ היתה שכנה קרובה ומסורה, אבל ההתערבות שלה היתה ממש בוטה וחסרת טקט. איזה מין דבר זה, לרדת מהבית ולעצור את האוטו לנסיעה מתוכננת?
הנהג שבתחילה חיכה בנחת, איבד את הסבלנות. "מה הוויכוחים האלה? נוסעים או לא נוסעים?" השכנה החזיקה בידה של איטה, והאם המשיכה לדבר ולשכנע בסערת רוחות, "מה קורה שם?" שאל הנהג בעצבנות. "מה הוויכוחים האלה? אי אפשר ככה". הוא צועק. האמא מתווכחת, והשכנה פשוט לא מרשה לאם לקחת את ילדתה.
"אני נוסע!" קרא הנהג. הוא החל להתניע, והאם מיהרה להיכנס לרכב. תוך רגע נראה פיח עולה מקצה הרחוב. הם נסעו.
איטה פרצה בבכי קורע לבבות, איזה כיף לאמא ולאחיותיה. הן הולכות לנסוע באניה, רק היא לא… אבל השכנה עמלה להרגיע את הילדה. לרגע לא התחרטה על הצעד שעשתה. בשום שלב בכל הדו-שיח המשונה בינה לבין האמא של בנות משפחת ברקוביץ, לא חשבה השכנה אם היא מדברת בהיגיון, אם זה התפקיד שלה להביע דעה, ומי היא שתתערב. היא עשתה מה שעשתה מתוך דחף פנימי לא ברור, כאילו חייה תלויים בזה. כי אכן, היא היתה שליחה משמים להציל את זכר המשפחה…
איטה נשארה בארץ, ולא יכלה לסלוח לשכנה הרעה שהפרידה אותה מכולן, ומנעה ממנה את הטיול הקסום. מספר שבועות שהו בנות המשפחה על אדמת פולין. הסבא והסבתא קיבלו אותן בהתרגשות ובשמחה. סוף סוף יכולים הם לראות את הנחת מארץ ישראל. היו אלה שבועות עמוסי חוויה, שהסתיימו באופן טראגי…
הסוף ידוע. ופולין היתה בין הראשונות לחוש את נחת זרועו של היטלר ימ"ש. בחיפה לא ידעו בתחילה מה קורה, למה אי אפשר ליצור קשר, ומדוע לא מגיע כל אות חיים מבנות המשפחה. כשנודעו ממדי האסון, הבינו שאין למי לחכות.
האם ובנותיה לבית ברקוביץ נספו ונהרגו על קידוש השם, ה' יקום דמן. הנצר היחיד שנשאר ממשפחת ברקוביץ החיפאית היה הילדה הקטנה שהשכנה לא נתנה לה לנסוע. היא נותרה בחיים, גדלה בצל אביה, ולימים נישאה והקימה משפחה לתפארת, מחשובי המשפחות בחסידות גור.
(גיליון 'השגחה פרטית' בלק-פנחס תשע"ט)
עליית היטלר לשלטון וכיבוש פולין
שלום רב,
נפלו אי דיוקים במאמר. היטלר ימ״ש עלה לשלטון בחורף תרצ״ג ולא בקיץ תרח״צ. גרמניה פלשה לפולין בקיץ תרצ״ט.
בברכה ,
יונתן גליק