"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כ"א, י"ט)
מרן רבי ירוחם ממיר זי"ע, ראה יסוד מוצק ואיתן בעניין מעשי האדם. במבט האדם ישנו חיסרון אשר גורם לעיוות ראייה, ולחשיבה הנשענת על מוסכמות קדומות, ואלו גורמות לו להבין דברים באופן שטחי, בלי עיון לעומקו של עניין.
"למשל", פותח ר' ירוחם, "כשיישאל אדם מדוע נבראו לו רגליים, הוא יענה בפשטות כדי ללכת… תשובה זו באה מתוך הנחה פשוטה אצלו, כי צריך הוא ללכת… על כן לא ישים לבו להתבונן כלל למה לו לאדם ללכת?! מה לא טוב אילו היה יושב כל היום?! וכששואלים אותו למה צריך קרקע בעולם? יאמר, שבלי קרקע על מה יעמוד? גם זה מחמת הנחה קדומה, וכלל אינו שואל את עצמו למה בכלל צריך לעמוד?
היכן בא לידי ביטוי החיסרון הזה, שעליו אנו משתיתים את הלך חשיבתנו? מדוע אנו נשענים ונסמכים על הנחות קדומות? – אומר רבי ירוחם, כי גם מבטנו על קיום המצוות, מבוסס על הנחות קדומות! אנו טועים בהבנת עומקם ויסודם! למשל, כשנשאל יהודי למה ניתנה לו מצוות צדקה, מה הוא יענה? -'כדי שיהיה לעני מהיכן לחיות!'. אך בהתבוננות נוספת, נראה כמה התשובה לא מושלמת! כי השאלה המתבקשת היא למה בכלל יש עניים בעולם, האם מטרת הבורא היא, להחיות את העני על ידי אחרים שיפרנסוהו?!
על שאלה זו כבר עמדו חכמינו [בבא בתרא י ע"א]:
"תניא, היה רבי מאיר אומר, יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך: אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גהינום. וזו שאלה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום".
לכאורה, צודק טורנוסרופוס הרשע בטענתו, שהרי אם ה' ברא בעולם עניים, הווה אומר שכך נגזר עליהם, ואיך מותר לתת לו צדקה ולפעול כנגד גזרת הבורא? אמר ר' ירוחם, שיש לטענה זו יסוד מדברי הרמב"ן: חז"ל דרשו (ברכות ס ע"א) מהפסוק "ורפא ירפא"- מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפא. אמר הרמב"ן [ויקרא כ"ו, י"א], שאילולי דרשה זו, אסור היה לו לאדם ללכת להתרפאות, שהרי אם נחלה, זה בגלל שחטא, והייסורין באין עליו מחמת החטא, אם כן איך יעשה נגד גזירת הבורא?! איך ילך לרופא כדי להסיר ממנו מחלתו? – רק בגלל שדרשו חכמים כי לרופא יש רשות לרפא, מכאן ההיתר להתרפאות!
אך טענה זו מגיעה מכוח הבנה מוטעית, והיא: שמטרת הצדקה לספק לעני צרכי מחייתו. ובאה הטענה שהנך עושה נגד גזרת הבורא! אמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס: יש לך טעות! הצדקה היא עבור הנותן, ולא עבור המקבל! מטרתה לגרום לנותן שיתגבר על מדת הקמצנות, ובזה יעקור מידה רעה, יתגבר על האנוכיות ויקנה לעצמו את מדת הנתינה, וכך יינצל מדינה של גיהנום!
"זהו סוד המעשים", אומר רבי ירוחם, "אין הכוונה בהם לתכלית שתצא מהם, אלא עצם המעשה הוא הוא תכלית הכוונה!".
על גודלו וכוחו של מעשה אחד קטן לימדונו רבותינו: מעשה בגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שהוזמן לברית אצל תלמיד. אחד מתלמידיו הזמין מונית ונסע יחד עמו, וכשנכנסו לרכב ראו בפתק את שם הנהג והבינו שיהודי הוא. כשראה הנהג דרך המראה את רבי יצחק, שפניו כפני מלאך, מיד חבש את כובעו על ראשו, לאות כבוד. אמר הרב הוטנר לבחור שליווהו: "אינך יודע לאיזה עולם הבא זכה יהודי זה בעקבות מעשהו…". לתמיהת הבחור סיפר לו רבי יצחק את המעשה הבא:
האדמו"ר הזקן מגור, בעל ה'חדושי הרי"ם' זי"ע, היה נוהג בכל בוקר לטבול במקווה הרחוק מביתו מרחק של מהלך ארבע דקות, אך הוא הקיף את הדרך סביב סביב והיה הולך דרך של למעלה מעשרים דקות! תמה הגבאי מאוד על מנהגו, אך לא העז לשאול אותו על כך, עד שיום אחד לא יכול היה עוד להתאפק, ושאלו מדוע מאריך הוא את הדרך.
אמר לו הרבי, כי בדרך הארוכה יש שוק, בו עובדת קבוצת יהודים שאינם יודעים קרוא וכתוב. ליהודים הללו אין כל ידע ביהדות, הם לא לומדים תורה ולא מקיימים שום מצוה. "כשאני מתקרב לעבר השוק", ספר האדמו"ר, "הם כבר אומרים זה לזה: 'ר' איצ'א מאיר מגיע', וכשאני כבר קרוב למקום מושבם הם נעמדים בפני, וכשאני ממש עובר על ידם, הם מנידים ראשם בכבוד לעברי ומברכים אותי ב'בוקר טוב'. זוכים הם בכל יום לייקר את התורה, ונוהגים כבוד בתלמיד חכם, בזכות כך יזכו הם לחיי עולם הבא!".
"מבין אתה", הסביר רבי יצחק הוטנר לתלמידו, "היהודי הזה, נהג המונית, אשר הניח כובע לראשו כדי לבטא הערכה וכבוד לתורה, עבורו נחשב המעשה הזה לגדול מאוד מאוד, וכבר קבעו חכמינו [מגילה ג ע"ב], כי כבוד תורה עדיף מלימוד תורה, ובזה שאדם מייקר את התורה, הוא קונה לו זכות לחיי עולם הבא.
למדנו ממעשה זה את כוחה העצום של מצוה קטנה, הקונה שביתה בלב מקיימה ומשרישה בו יקרא דאורייתא.
רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר, שיצא יום אחד עם ילדו החולה אל הרופא. בדרך נפגש בגאון הצדיק רבי אייזיק שר זצ"ל, אשר התעניין במעשיו. סיפר לו רבי שלום, כי ילדו חש שלא בטוב והוא לוקח אותו לרופא. שאל אותו הגר"א שר: "נו, ומה אתה עושה?", חזר ר' שלום ואמר לו… נענה ר' אייזיק ואמר: "זאת אומרת שהבהמה הגדולה שומרת על הבהמה הקטנה!!!", והוא הסביר לר' שלום: "הרי גם אצל בעלי חיים יש טבע, שכל אם שומרת על צאצאיה הקטנים, מהו אם כן ההבדל בינך לבין הבהמה? ההבדל הוא שיהודי צריך לדעת, שאם הוא לוקח את בנו לרופא, הוא עושה חסד עם ילד יהודי שאינו חש בטוב, והוא ממתיק לו את תחושותיו! זהו חסד עצום, שבמקרה זה נעשה עם בנו!!!".
וכך ספר רבי שלום, שהיה רואה את הצדיק רבי דוד בהר"ן זצ"ל, רץ לקראת רעייתו כשהייתה דולה מים מהבאר. במהלך ריצתו היה לוחש משהו, כשהיטה את אזנו שמע שאומר לה: "הנני מוכן ומזומן לעשות חסד עם אשה יהודיה", נטל הוא את הדליים ממנה ונשא אותם לביתם…! הנהגה זו היא הכוח האדיר שנמצא באלפי מצוות יום יומיות המתגלגלות לידינו… יש בהן היכולת לרומם אותנו ולהביאנו לפסגות… הן היוצרות את דמות האדם השלם!
בכוחו של מבט אמתי ונכון להביא לקיום מצוה בשלמות! יכול אדם לגשת למכולת ולהיות רעבתן, ויכול הוא ללכת וכל פסיעה שלו תגדל אותו! תוביל אותו להיות שלם! תלוי כמה יכוון הוא לשם מצוות הבורא. בקיום מצוות טמון הכוח לרומם, להעלות! בסתם עשייה אפשר לרדת ולהופכנו לאנשי עולם הזה! לכן אנו אומרים בנוסח הברכה קודם "קדשנו במצוותיו" ואחר כך "רצה בנו", כאשר אנו מתקדשים במצוותיו של הבורא, כי אנחנו לא מקיימים מצוות בשטחיות, אלא מתחברים אליהן, אנו זוכים להתרומם על ידן וכל איברינו מתעלים מכוח קדושתן.
(מתוך הספר 'להאיר' על זמירות שבת)