"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" (דברים כ"א, י')
"השבוע יותר מתמיד חשתי התקדמות עצומה בלימודיי כאן. כאשר לומדים גמרא מתנתקים ממימד הזמן, לא חשים בהתקדמות הידע, בשינוי, עד שלפתע תופס אותך השינוי, השיפור, משהו כמו קרן אור פתאומית…"
במשך עשרות שנים היו גנוזות המילים הללו, בתוך צרור מכתבים מרתק ומפעים, פרי עטו של הבה"ח אהרון דוד שיינברג הי"ד, שנהרג על קידוש השם בחודש אב לפני שמונים ותשע שנים.
אהרון דוד הי"ד נרצח בפרעות תרפ"ט, שהתרחשו ביום שבת קודש י"ח מנחם אב. עתה, בתזמון מדהים ומצמרר, נחשפו מכתבים שכתב להוריו בארצות הברית. מכתבים שהיו גנוזים במשך השנים, מבלי שאיש נגע בהם.
חשיפת המכתבים פתחה צוהר נדיר לאותה תקופה מופלאה, תקופת תפארתה של ישיבת 'חברון' בעיר הקודש, טרם עלה עליה הכורת. הבחור אהרון דוד שיינברג הי"ד, היה אחד מתוך קבוצת בחורים שהחליטו לעזוב את חיי החומר, הנוחות והשפע של ארה"ב, לעלות לארץ ישראל וללמוד בישיבת חברון, חרף התנאים הגשמיים של אותם ימים.
אותם בחורים שנקראו אז בפי בני הישיבה ה'אמריקנערס', נסחפו בהווי הישיבתי ובניחוח החברונאי, רובם נשארו בארץ ישראל והפכו לעמלי תורה ומרביצי תורה חשובים. גם אותם אלה שחזרו לארה"ב ויצאו לחיי המעשה, נשאו עמם לכל חייהם את אותה גירסא דינקותא, ואת המטען הרוחני שקבלו בישיבה.
אך הגילוי המעניין יותר העולה מכתביו של שיינברג הוא, כי בשונה משאר ה'אמריקנערס', הוא עצמו נולד למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות מהעיר ממפיס – טנסי, ואף למד באוניברסיטה היוקרתית בפנסילבניה. רק לאחר מכן החליט לבצע את המהפך בחייו. הוא החל ללמוד בישיבה בניו יורק, וכעבור תקופה קצרה החליט לעלות לארץ הקודש, ולחבוש את ספסלי ישיבת 'כנסת ישראל' בחברון.
"הגדלתי את ידיעותיי בתורתו"
את החוויה העילאית שחווה ואת המהפך שהתחולל בנפשו, הוא היטיב לתאר במכתבים ששיגר להוריו בארה"ב. המכתבים מעידים על סערת הנפש שחווה אהרון דוד בבואו לישיבה, ואת הצעדים שעשה בעולמה של תורה. מיד לאחר סוכות תרפ"ט הגיע לחברון, ובמשך זמן חורף וקיץ עלה אהרון דוד ונתעלה בלימוד התורה ובשקידתה, עד שביום המר והנמהר י"ח באב תרפ"ט, פחות משנה מאז שהגיע לישיבה הוא נהרג על קידוש השם, יחד עם 67 קדושי חברון שנספו בטבח הנורא.
במשך עשרות בשנים, היו מכתביו גנוזים בבית הוריו בממפיס, מבלי שאיש נגע בהם. רק לאחרונה חשפו בני המשפחה את אותם מכתבים גנוזים… המעט שראה אור עד כה, חושף מסכת חיים מופלאה, קצרה אך רבת איכות, של אותם חודשים אותם עשה בן העליה אהרון דוד שיינברג הי"ד בישיבת חברון. בכישרון רב הוא היטיב לתאר, את האווירה המיוחדת ששררה אז בישיבת חברון המפורסמת, ואת העולם המופלא שגילה, עולם של עושר רוחני מול השפע החומרי שהותיר מאחוריו באמריקה.
באחד ממכתביו הוא מתאר את המפגש שלו עם עמלה של תורה: "יום רביעי בלילה, כבר אחרי חצות ואני עייף מאד, אבל אני מכריח את עצמי לכתוב את המילים האלו… עבודה פיזית מעולם לא עייפה אותי, כמו המאמץ הנפשי כאן בישיבה. עם התקרב זמן השינה, איני יכול כבר כמעט לעמוד על רגלי. אולם יחד עם תחושת עייפות זו – יש לי סיפוק ואושר. הן הגדלתי היום את ידיעתי בתורתו של הקב"ה. הזמן שלי כבר אינו מבוזבז כפי שהיה בעבר…".
השפעה רוחנית עצומה לארה"ב
בשפה שוטפת וקולחת, הוא מתאר את הניגודיות בין החיים אותם השאיר מאחוריו, ובין החיים אותם בחר לעצמו – חיי הישיבה. תוך שהוא מעביר מסר למשפחתו בממפיס טנסי, ומנסה לסחוף גם אותם להרגיש תורה ויהדות מהי, כשהוא מנסה להטעימם מעט מהניחוח התורני.
"אחחח… אילו רק יכולתי לקחת קצת מרגשותיי אלה, המעלים לי עכשיו את הדופק… לדחוס אותם לתוך קפסולות ולשלוח לכם הביתה… אילו רק יכולתי לפקוח את עיניכם, שתראו את העולם כפי שהוא נוצר ועוצב על ידי הבורא, כמדרגה לעולם הנצח האלמותי! כסולם עם שלבים שבורים!
"ניתן להקדיש את החיים ליהדות. לא כולם יכולים להגיע לחברון, אבל אפשר בהחלט לעבוד את השם ולהתעלות בתורתו גם בממפיס..!".
את תחושותיו בישיבה הוא מתאר כ"אושר ושביעות רצון" ומסביר כי "ארץ ישראל ותורה הם הגורמים: דף גמרא מוסיף לי משקל רב יותר, מאשר 'רק שתי כפות נוספות של מרק'. נשימה אחת של האוויר בחברון, וצעד אחד על אדמת חברון, מספקים לי חלבונים יותר מאשר טונות של תרד וגלונים של ויסקי בעבר…".
במכתב אחר הוא חושף טפח מרגשותיו, ומספר להוריו על רגשי הכרת הטוב שהוא חש כלפיהם. הוריו של אהרון דוד התנגדו תחילה לבואו לישיבה, והביעו ביקורת מהדרך בה בחר בנם ללכת. אולם הדור ההוא באמריקה התאפיין, כידוע, במרד הנעורים ובחוצפה של הדור הצעיר, תופעה שאצל צעירים יהודים רבים, באה לידי ביטוי במרידה בחיי החומר האמריקנים, ובחירה בחיי תורה ויהדות.
אהרון דוד הי"ד היה אחד מהצעירים הללו, ועלעול במכתבים שכתב מעלה, כי הוריו השלימו לבסוף עם הדרך שבחר, תמכו בו וסייעו לו מרחוק להתאקלם בארץ ובישיבה. יתירה מכך: בעקבות המכתבים הנלהבים הללו, הצליח הבחור להשפיע על אביו שיסגור את חנותו בשבת קודש!
בהקשר לזה, הוא כתב להם באחד ממכתביו כי "מחר, לפי הלוח הכללי ימלאו לי 23 שנים, ואני מהרהר בחרטה: מדוע לא ביצעתי את המעבר לחברון או לישיבה אחרת לפני כמה שנים? התחלה מוקדמת משמעותה רבה בחייו של למדן. אבל בעזרת השם עוד אתגבר על הנכות הזאת, ואני מודה לו על שהוביל אותי אפילו בגיל זה למוסד כה גדול. ואולי מוטב שבאתי לכאן לאחר נסיבות שונות. ומעל הכל, אני מודה לקב"ה על שנתן לי הורים, המוכנים לשתף פעולה עמי ולסייע בידי להגשים את רצון לבי!".
על חוויה מרוממת אחרת הוא מספר להוריו, וכותב כי "אנו מקיימים קבוצת 'משמר' של מספר אמריקנים, פירוש הדבר להעביר לילה או שניים בשבוע בלימוד רצוף עד הבוקר. לראות נחישות שכזו בנוער אמריקני ילידי, זה מעורר השראה. המוטו שלנו זהו: 'תורה ויהדות לאמריקה'. מובטחני כי ההשראה והלהבה הרוחנית שניצתה כאן בצעירים המוזרים האלה, עוד תביא אור אלוקי ולימוד תורה ללבבות אמריקניים רבים בעתיד. בישיבת חברון, ניו יורק ושיקגו, מונח היסוד והתקווה הבלעדית ליהדות אמריקה. מיותר לומר שמגדלורים אלה של תורה, הצילו את ספינת היהדות מן הים הסוער בעבר, והם עתידים להביא אותה לחוף מבטחים בהווה".
"אהרון דוד ממפיסר"
במכתביו מצליח אהרון דוד הי"ד לסחוף את הקורא לא רק לעולמו הפנימי, אלא גם לאווירה הישיבתית אליה נסחף. בנימה מחוייכת הוא מספר להוריו כי "דרך אגב, אתם יודעים ששמי השתנה עם הכניסה לישיבה? מנהג הישיבה קובע, שלכולם קוראים בשם פרטי יחד עם שם עיר המוצא, כאמצעי הזיהוי היחיד. למשל אליעזר ביאליסוקר, חיים ריגר, משה ברדיצ'בר, שמחה זיסל סלאבודקר ועוד.
"השם האמיתי שלי כיום הוא אהרון דוד ממפיסר. אבל החברים האירופים מתקשים להגות את זה, כמו את כל השמות האמריקניים, אז אני פשוט אהרון דוד 'דער אמריקנער'. כך זה עם כל האמריקאים כאן, כולם מכונים 'די אמריקנערס'… הרוח הרווחת בישיבה היא אחת, חברותית וידידותית, אבל זה די מצופה ביחס לחבורת 17 האמריקנים הצמודה…". במאמר מוסגר יצויין, כי תשעה מתוך אותם 17 'אמריקנערס' נהרגו על קידוש השם בטבח הנורא.
בהזדמנות אחרת כתב להם, כי "עוד יומיים חנוכה. שקלתי לנסוע לתל אביב, אבל בסוף שיניתי את דעתי. אינני יכול לעזוב את הגמרא אף לא ליום אחד. אני חש אותה כמגנט חזק, המחזיק אותי כאן בחברון. החלטתי בעז"ה להמתין עד סוף ה'זמן' המסתיים בפסח".
פחות משלושה חודשים לפני עלותו בסערה השמימה, סיפר אהרון דוד במכתבו, כי הוא ועוד אחד מה'אמריקנערס' החליטו שלא לנסוע למירון בל"ג בעומר מחשש לביטול תורה. "יהודים מכל פינות הארץ נוסעים מחר למירון, לרגל היארצייט של רבי שמעון בר יוחאי, אני וביל (ברמן) מתפתים מאד לבצע נסיעה זו, אבל יום או יומיים של לימוד יקרים לי מדי, בשביל להחליפם אפילו בזה".
מכתבו האחרון של אהרון דוד הי"ד להוריו, נשלח בסמוך ממש להירצחו, והוא מתאר בפרוטרוט את תשעה באב תרפ"ט. הוא מתאר בהתלהבות את ביקורו בכותל, מדמיין את ההרג שביצעו הרומאים ביום זה, מציין את דבריו חוצבי הלהבות של המגיד הירושלמי רבי בן ציון ידלר זצ"ל, ואת המתח באוויר בין יהודים וערבים ששרר אז, והביא בין היתר לפרעות בחברון ובמקומות נוספים בארץ.
לא חלף שבוע מאותו מכתב, וגם אהרון דוד שיינברג הי"ד עלה בסערה השמימה, בפרעות הנוראות שגדעו את העלייה הרוחנית המופלאה בה החל. רק המכתבים הרבים שהשאיר להוריו, פורסים בפנינו את תמונת חייו המפעימה.
הי"ד.
(מתוך יתד נאמן , אב תשע"ח)