וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי (במדבר ג,לב)
שמעתי מהגר"ש ואזנר (שליט"א) זצוק"ל, שרב בישראל צריך שני דברים: א) להיות אהוב וחביב ונערץ על בני קהילתו, ולנהגם בחן וברחמים. ב) כשהדבר נוגע למילי דשמיא צריך להיות תקיף ללא חת ומורא.
ואסור שקיום דבר אחד יוריד מהשני, שמצד אחד הוא צריך לשמור על קרבתו לציבור, ומאידך גיסא הוא צריך לנהוג במילי דשמיא בתקיפות, ולא לפחד "מה יאמרו". ולזה צריך חכמה רבה, להלך נגד רוחו של כל אחד, ובאופן הזה יוכל לנהל ברמה גבוהה את חיי הרוחניות בקהילה, ומאידך להיות אהוב על כולם.
לדאבוננו יש רבנים שלא מקיימים מספיק את התקיפות במילי דשמיא, בגלל שהם רוצים להיות אהובים וחביבים על בני הקהילה. וכמו כן הם מפחדים מ"מה יאמרו". וכן הם חוששים לאבד את אהדת הציבור, לכן בכל פירצה או שהם נמנעים מלמחות, או שהם מוחים, אך מיד שמתחילה התנגדות הם מפסיקים, ובמקרה הטוב מתפשרים.
מאידך יש רבנים שנוהגים יותר מדי בתקיפות ולא נזהרים לקרב את הציבור ולהלך לפי רוחו של כל אחד, ואז כשהרב הוא תקיף ברוחניות ובגשמיות, התוצאה היא המרדה ושנאה וסובל בזיונות.
החכמה היא לדעת לשלב בין שני הדברים, וכך תהיה לרב שליטה מלאה על בני קהילתו, ויוכל לתקן תקנות רוחניות בקהילתו, ומאידך להיות אהוב על כולם. התוצאה מהנהגה שכזו, שגם המתנגדים הגדולים שלו, יכירו במעלתו ויחפשו את קרבתו, ויוכל להעמיד הדת על תילה.
לקחת כל שאלה ברצינות
רבינו הוסיף והתבטא באחת מדרשותיו: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגו"'. הנה אחת המשימות הכי קשות למנהיגי ישראל ולנביאי ה' הוא להיות מצד אחד קרוב אל ה', ולהיות כל כולו שקוע בעניינים שמימיים, ומצד שני להיות קרוב לבריות ומעורב איתם להבין צרכיהם של ישראל וחסרוני בשר ודם".
וכפי שראינו כל השנים, רבינו יותר ממה שהיה נאה דורש היה נאה מקיים, הנה סיפור לדוגמא: מעשה באם שהתקשרה לביתו של רבינו, ברגעים הסמוכים לשבת, ובקשה לדעת כיצד יש לרסק בננה לתינוק בשבת. לא היה מדובר כמובן בתינוק שנולד בערב שבת, ולא היתה שום סיבה להטריד את פוסק הדור בשאלה זו, בדיוק בעת העמוסה ביותר. אולם רבינו מחל על זמנו וכוחו והקדיש דקות ארוכות להסביר באריכות ובפירוט כיצד יש לרסק בננה בהיתר.
זהו רק מקרה אחד מני רבים, הבא ללמד על גדול הדור שנשא את סבלותיו של כל יחיד ויחיד.
כל יהודי אשר בא לשאול דבר ה' מפיהו זכה ליחס מכובד אף שלעיתים היו צריכים הסובבים להסתיר את בת הצחוק שעלתה על פניהם למשמע השאלה, כזו היתה שאלתו של יהודי תמים וירא אלוקים אשר רץ לרבינו בבהילות רבה ואתרוגו בידו. שאלה דחופה בפיו, ביתו הקטנה בת הארבע נגעה באתרוג לפני שנטלה ידיים של בוקר. האם האתרוג כשר וראוי לברכה?
רבינו הגדול שמע את השאלה בכובד ראש, אף חיוך לא עלה על שפתותיו. הוא ניגש לארון הוציא כמה ספרים, פתח ספר ושניים וגם שלישי, התיישב וקימט את מצחו, צמצם את עניו בתנועה של ריכוז ומחשבה, עיין בדרך שמעיינים בסוגיה מורכבת וסבוכה.
ורק אז ענה ברורות: 'אין שמץ חשש באתרוג. הוא כשר מלכתחילה, למהדרין שבמהדרין', והיהודי יצא מבית ההוראה שמח וטוב לב, ממהר לביתו לקיים מצוות נטילת לולב עם האתרוג.
(מתוך ולא שבט הלוי בלבד)