קידוש במקום סעודה
* אין יוצאים ידי חובת קידוש בשבת אלא במקום סעודה, וכתבו ראשונים אסמכתא לדבר מהכתוב בספר ישעיהו: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" – במקום עונג, שהוא הסעודה, שם תהא הקריאה של קידוש.
* שני מקומות שניתן לראות מזה לזה – יש אומרים שנחשבים כמקום אחד לעניין קידוש במקום סעודה. ובשני בתים נפרדים, אין להקל בכך אלא בדיעבד, כשאין אפשרות אחרת.
* מי שהיה בדעתו בשעת הקידוש לאכול במקום אחר – יש אומרים שאם שני המקומות תחת קורת גג אחת, נחשבים הם כמקום אחד לעניין קידוש במקום סעודה. אך אין ראוי להקל בכך אלא בשעת הדחק.
* יש להסמיך את הסעודה לקידוש, ולא להפסיק ביניהם אף למשך זמן קצר. ופוסקי זמננו הורו שהכוונה למשך זמן שיש בו היסח הדעת, ולכן שהייה של מספר דקות אינה נחשבת להפסק.
* בין הקידוש לסעודה, לכתחילה אין לצאת ממקום הקידוש למקום אחר, ובמיוחד אם היציאה החוצה כרוכה בשהייה ממושכת, משום שעצם שינוי המקום נחשב להפסק בין הקידוש לסעודה.
* לדין קידוש במקום סעודה, מועילה אכילת כזית של פת או מיני מזונות. ולדעת השולחן ערוך והרמ"א, אף שתיית רביעית יין נחשבת כסעודה לעניין זה; ואין להקל בכך אלא בשעת הדחק.
* תמרים, שנאמר עליהם בגמרא שהם מזינים, והמברך עליהם בשגגה ברכת 'הזן' מברכת המזון יצא ידי חובתו – נחלקו הפוסקים אם אכילתם נחשבת לסעודה לעניין קידוש במקום סעודה.
* המקדש שלא בסמוך לסעודת פת – יש אומרים שרצוי לקדש שנית בבואו לסעוד סעודת פת (אך בלילה, לא יברך שנית את ברכת הקידוש, כמובן, אלא הגפן בלבד).
קידוש בשמיעה מפי אחר
* כל ישראל ערֵבים זה לזה לקיום המצוות, ולפיכך, יכול מי שכבר יצא ידי חובת מצוה מסוימת, להוציא אדם אחֵר ידי חובתו בה, כיון שכל עוד יש אדם מישראל שלא יצא ידי חובה, הרי זה כאילו הוא עצמו לא יצא ידי חובה.
* יכול אדם להוציא את חברו ידי חובה בברכות 'בורא פרי הגפן' שבקידוש, אף כשאינו יוצא אז ידי חובת קידוש, ואינו שותה בעצמו. אולם, אם חברו יכול לברך בעצמו, רצוי שיעשה כן.
* האוכל סעודת שבת מבעוד יום, ומסיבה כלשהי אינו יכול לקדש בעצמו – הסתפקו הפוסקים, אם יכול לצאת ידי חובה בשמיעה מפי אדם שטרם קיבל שבת.
* מי שאין ברשותו מזון, או שאוכל באמצעות צינור המוחדר לגופו ולא דרך הפה – פטור מקידוש; אך מי שאינו אוכל דגן, ומזונו מירקות וכדומה בלבד – חייב בקידוש, וישמע קידוש מאחֵר.
קידוש שלא על היין
* יש אומרים שבמקום שאין מצוי בו יין, ועיקר שתיית בני המקום היא ממשקה אחר – ומכונֶה משקה זה 'חֲמַר מדינה' – ניתן לקדש עליו; ובלבד שלא מדובר במים. ויש חולקים.
* בהמשך לאמוּר: יש הסוברים שמן הדין ניתן לקדש על 'חמר מדינה', אך בקידוש הלילה, אם אין ברשותו יין, יקדש דווקא על הפת. ואילו ביום – יקדש דווקא על חמר מדינה. וכן הלכה.
* מי ששתיית יין מעיקה עליו, רשאי לקדש על הפת אף כשבידו יין. ואם נהנה מהיין, אלא שהפת חביבה עליו יותר – נחלקו הפוסקים אם צריך לקדש על היין, או שאף הוא רשאי לקדש על הפת.
1/184