מהי הדרך היותר מהודרת לחלוקת 'קמחא דפסחא'? וגבאי צדקה שקבל עבור 'קמחא דפסחא' האם יכול לתת בזה שאר צרכי החג?
עיקר ההלכה של נתינת 'מעות חיטין' לעניים קודם הפסח, נאמרה על חלוקת חיטים לעניין שבהם יאפו את המצות לחג. והוסיף המשנ"ב (סי' תכט ס"ק ד) שבמדינותינו המנהג לתת להם קמח, כיון שעל ידי זה מקרב הנאתן יותר שלא צריכים לטרוח בטחינת החיטים.
ובזמנינו אף שייך יותר להדר ולקרב ההנאה, שהרי אין כל אחד אופה לעצמו אלא ישנם מאפיות שבהם נאפות המצות, ולכך דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני פסח פ"א ס"ק ב) שיש לתת לעניים מעות, והם יקחו בהן מצות. ובספר נהר מצרים (הל' פסח ס"א) כתב, שבזמנו היו נוהגים במצרים לחלק לעניים מצות אפויות, לפי שצער הוא להם לטפל בטחינה ובאפיה, וכתב שכן נהגו בעיה"ק ירושלים.
הידור נוסף כתב בפתחי תשובה שיש לנהוג בנתינת הקמחא דפסחא, שאם העני הוא בר אוריין המדקדק במצוות ורוצה להדר ולאכול רק מצה העשויה מקמח שנשמר משעת קצירה, שחייבים לתת לו קמח זה ממעות 'קמחא דפסחא'. וכן עני שנהג בשנה הקודמת לאכול מצה שמורה דוקא, חייבים לתת לו קמח זה.
ואף שמנהג זה של חלוקת 'קמחא דפסחא' נאמר על מעות לחיטים עבור מצות לחג, מכל מקום, הרוצה לקיים מנהג זה באופן המהודר ביותר, דעת הגר"נ קרליץ (שם) שטוב ליתן לעניים אף את שאר צורכי החג, שלא הוזכרה נתינת חיטים וקמח אלא משום שזו הנתינה המועטת ביותר שיש לעני מה לאכול, ובזה יוצאים ידי חובה. ואף גבאי צדקה שקיבלו מעות עבור 'קמחא דפסחא', דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פ"ב ארחות הלכה הע' 3) שרשאים לתת אותן לעניים גם עבור שאר צורכי החג, כגון לצורכי ביגוד וכדו'.
האם אפשר לתת 'קמחא דפסחא' ממעות מעשר כספים?
מנהג לקנות חיטים לעניים ולחלקן לצורך הפסח, כך הביא הרמ"א בתחילת הלכות פסח (סי' תכט סעי' א) ומקור הדין הביא המשנ"ב (ס"ק ג) שהוא מנהג קדום מזמן הגמרא והובא דבר זה בירושלמי (פ"ק ב"ב סוף ה"ד).
והאם יש לזה דין צדקה רגיל שאפשר לתתו ממעשר כספים, או שהוא חיוב מצוה גמור על כל אחד ואחד, וא"כ אין לתתו מכספי מעשר?
דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פ"ב דבר הלכה אות ג) שהואיל ובזמנינו אין סדר גביה קבוע ל'קמחא דפסחא', וגם אין סכום קבוע אותו מחייבים לתת, אפשר ליתנו מ'מעשר כספים', ואינו נחשב כפורע חובו בכספי מעשר, וכן דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני פסח פ"א ס"ק ב). וכן דעת הגר"ח קניבסקי (שאלת רב פ"י סעי' לח) שאפשר לתת מכספי מעשר.
וכן כתב הגר"י זילברשטיין (טובך יביעו ח"ב הלכות שכנים תשובה ל'), וביאר החילוק בין נתינה זו לעניים ממתנות לאביונים שאינו יכול ליתן ממעות מעשר, מפני שמתנות לאביונים, הוא חובה ותקנה מיוחדת לשמח ליבות העניים, והוא מדיני שמחת פורים וקירוב לבבות [יעויין בכתב סופר], אבל קמחא דפסחא שורשה הוא ממצות צדקה ולכך מסתבר שיכול ליתנם ממעות מעשר.
ובשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' קלז) אכן כתב, שכיון שזו תקנת חז"ל, אם כן אינו יכול לפרוע חובו ממעשר כספים, אמנם כפי המנהג כיום שגובים מעות לקמחא דפסחא מכל אחד ואחד, לכך רק את שיעור החיוב [שיש להסתפק כמה הוא] חייב ליתן ממעות חולין והשאר יכול לתת ממעשר כספים.
'ואשרי האנשים שמשימים עין על כל זה, שמזכים לעצמם ולכל אנשי העיר'
בחשיבות המגבית של 'קמחא דפסחא' הביא המשנ"ב (סי' תכט ס"ק ו): ואלה המשתמטים עצמם מליתן קמח לעניים, יש עוון בידם, והנה ידוע שעיני עניים נשואות לזה, וכשהם ישארו בדוחק וברעבון והוא יעלים עין מזה, יודע מה שאמרה הגמרא בסנהדרין (לה) עיין שם בפרוש רש"י, והוא גם כעין זה, עכ"ל.
ושם ברש"י (ד"ה כל) כתב על דברי הגמרא שם: ש"כל תענית שמלינין בו את הצדקה, כאילו שופך דמים", ופירש רש"י שם, שהיו רגילים לחלק צדקה בלילי תענית, והיו עיני העניים נשואות לכך, ואם לא יחלקו אז את הצדקה, נמצאו העניים רעבים, שנשענו על כך.
עוד הביא המשנ"ב בהלכות יום טוב (סי' תקכט ס"ק יז) את חשיבות חלוקת מזון וצדקה לעניי העיר קודם החג וכתב: 'והאומללים והנדכאים הנמצאים בעיר ומתביישים לפשוט יד ולבקש צדקה, שיש מקומות שנהגו שקודם יו"ט הולכים נבוני לב לבתי העשירים לקבץ נדבה עבור מרי נפש אלו, ואשרי האנשים שמשימים עין על זה, שמזכים לעצמם, ומזכים לכל אנשי העיר'.