"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמה עליה"
קשה לתמצת שנות דור, ולגשר על פני זמן כה ארוך של כארבעים שנות כהונתו של רבי גדליה איזמן זצ"ל כמשגיח בישיבת 'קול תורה', במשיכת קולמוס אחת. ברם, קו אחד בולט נמתח לאורך כל התקופה כולה, הוא היותו איש חינוך בכל הווייתו. באמנות מיוחדת, בחכמה ובפקחות גדולה הצליח למשוך את לב חניכיו, להעמידם תחת השפעתו, ולהעבירם בכורו המצרף. כך חרט והטביע עמוקות באישיותם את רישומו וחותמו המובהק והמיוחד.
רבי גדליה איזמן 'העמיד' אלפי תלמידים. בעבודתו החינוכית ובשיחותיו המרוממות הוא הצליח לצקת בתלמידיו דפוסי עבודה והנהגה ייחודיים, שהיו אבני יסוד במשנתו, אותם הוא תבע ועליהם התריע ללא הרף במשך כל שנותיו בישיבה. הוא זה שיצק את כל עולמם ובניינם הרוחני. טביעות אצבעותיו המובהקות של המחנך הגדול ניכרות היו עליהם בכל שיעור קומתם; באישיותם, במידותיהם ובהליכותיהם. כך הוא הדבר אצל כל אלו שעברו תחת שבט חינוכו, והראו נכונות ורצון כנה לספוג, לקבל ולהיבנות ממנו.
סיפורו של תלמיד הישיבה מאותן שנים, רבי משה שמואל שוובר זצ"ל, ממחיש היטב את עוצמת ההשפעה הגדולה שהיתה לרבי גדליה על תלמידיו, ואת התפקיד החשוב והייחודי של ישיבת 'קול תורה' בנסיבות הקשות דאז. רבי משה היה בחור צרפתי בודד וגלמוד, ניצול שואה, שהתגלגל בצוק העיתים לאחד הקיבוצים במרכז הארץ, ויד ההשגחה העליונה הביאה אותו בדרך פלאית לישיבת 'קול תורה', כשהוא זר ומנותק מעולמה של תורה. הוא נשאב כל כולו בלהט לשקידת התורה מכח השפעתו של רבי גדליה, ותוך זמן קצר נהפך לבן-ישיבה מופלג בכל הווייתו. ברבות הימים הוא אף התעלה ושימש כמשגיח בישיבת 'פורת יוסף'.
"קרוב לבן עשרים הייתי, כאשר עשיתי את דרכי מקיבוץ 'עין הנציב' לישיבת 'קול תורה' לראשונה בחיי" – פתח רבי משה את שיחו, וגולל באוזנינו את עברו. "כשנה לאחר תום מלחמת העולם, עליתי מצרפת לארץ הקודש כפליט בודד מכל משפחתי, והשתלבתי בקיבוץ הדתי הראשון שהוקם בארץ – קיבוץ 'טירת צבי' בעמק בית שאן.
"הוא נוסד על ידי חברי ברית חלוצים דתיים שעלו מגרמניה, פולין ורומניה. התגוררו בו באוהלים ארעיים ולא בבתי אבן. אחד מחברי הקיבוץ שהיתה לי היכרות קרובה עמו, היה רבי שאול ברזם זצ"ל, מי שצמח ברבות הימים לגאון מופלג ותלמיד-חכם מובהק, ונלקח אחר כבוד כחתן לבתו של מרן ה'סטייפלער', מרן הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל. אלא שביום בהיר אחד, רבי שאול הודיע כי בדעתו לעזוב את הקיבוץ, וכי הוא מתעתד לנסוע ללמוד בישיבת חברון בירושלים. בלית ברירה נפרדתי ממנו בחום, וכך עברה עלי חצי שנה נוספת בלעדיו.
"כעבור חצי שנה עברתי לקיבוץ 'עין הנציב', שהיה ממוקם לא הרחק מ'טירת צבי'. אך בשלב מסויים הרגשתי כי איני בא על סיפוקי, והחלטתי ללכת ללמוד בישיבה. אולם מכיון שלא ידעתי דבר אודות עולם הישיבות, אלא רק זכרתי כי בשעתו רבי שאול ברזם אמר לי שהוא נוסע ללמוד בישיבת חברון, החלטתי אף אני לבוא לשם בעקבותיו.
"באתי לישיבת חברון וביקשתי מאחד הבחורים לקרוא לרבי שאול החוצה. הוא נדהם לראות אותי בפתח הישיבה, ושאל בהשתוממות: 'מוישה! מה מעשיך כאן?'. השבתי כי באתי ללמוד בישיבה. אך לא לתקופה ארוכה מידי. הדגשתי כי ברצוני לשוב בהמשך לקיבוץ, שם היו לי חיים שחששתי לאבדם. רבי שאול ניסה להסביר לי כי הבקשה שלי לא הגיונית, וכי ראשי הישיבה לא יהיו מוכנים לקבל בחור שבא ללמוד רק לזמן קצוב. אך דחיתי את דבריו, ואמרתי לו כי אינני מוכרח לספר להם את כל התוכניות שלי. לראשי הישיבה אני אומר רק משפט אחד: 'רצוני להתקבל לישיבה' מבלי לפרט עוד…
"רבי שאול עזב אותי באי נוחות מסויימת, ושב לאחר דקה עם רעיון טוב עבורי. 'תפנה לישיבת 'קול תורה' בשכונת 'רחביה" – הוא אמר לי, 'היא הישיבה היחידה כאן בירושלים שאינה מתנגדת לקבל בחורים אף לתקופה קצרה, וכך תוכל לשוב לקיבוץ מתי שתחפוץ'. קיבלתי את ההצעה בחיוב, ושמתי את פעמי לישיבת 'קול תורה'. לאחר מבחן אצל אחד מצוות הרבנים התקבלתי לישיבה. עד היום אינני יודע לומר מדוע התקבלתי, הלוא באתי מצרפת, ובבחרותי לאחר השואה לא היתה לי שייכות ללימוד הגמרא, ובמבחן כמעט לא ידעתי לענות מאומה…
"לאחר שהתקבלתי נכנסתי למשרד הישיבה כדי להודיע למזכיר, רבי זאב לנג זצ"ל, שהתקבלתי. כשיצאתי, הוא פנה אלי ואמר לי כי הוא מתנה את קבלתי בהבאת המיטה שלי מהקיבוץ – אותה קיבל הקיבוץ עבורי מהסוכנות היהודית כשעליתי ארצה. הוא הסביר לי, שבשל מחסור גדול במיטות והעלות היקרה שלהן, הישיבה לא תוכל לספק לי מיטה אחרת, אם לא אביא את שלי מהקיבוץ.
"ברם, להביא את המיטה מהקיבוץ לירושלים – היה זה מבצע מורכב ולא פשוט. האפשרות היחידה היתה באמצעות האוטובוס, שהיה יוצא לירושלים פעם ביום, בשעה שש בבוקר. חזרתי לקיבוץ באותו יום, ולמחרת בבוקר השכמתי קום, סחבתי את המיטה עד לאוטובוס, טיפסתי על הסולם, וקשרתי אותה על הגג. לאחר כמה שעות נסיעה באתי לתחנה המרכזית בירושלים, שהיתה אז במרכז העיר – ברחוב יפו ליד קינג ג'ורג'. ממנה שוב סחבתי את המיטה רגלית, מרחק די גדול, עד ל'בית סבא', ברחוב קינג ג'ורג' פינת קק"ל, שם היתה הפנימייה של הישיבה בשעתו. כך השתלבתי בין שורות התלמידים בישיבה…
"הפעם הראשונה שזכיתי לקבל 'חינוך' מרבי גדליה, היה בסדר מוסר הראשון שלי בישיבה. התיישבתי במקומי עם ספר 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, עליו שמעתי מעט בקיבוץ, והתחלתי לקרוא בו. לפתע עבר רבי גדליה סמוך אלי, והבחין בספר שעיינתי בו. הוא הניח לי במקומו ספר 'מסילת ישרים'. 'זה לא בשבילך, זה בשבילך!' – אמר והמשיך בדרכו. העמקתי בדבריו אלו והבנתי את כוונתו; הוא רצה שאלמד מוסר ולא אעסוק בפילוסופיה…
"היו לי איתו אמנם הרבה ויכוחים אידיאולוגיים, והוא גם הוכיח אותי פעמים, אבל זה לא גרע מהאהבה שלי כלפיו. הרגשתי תמיד כי הוא מחנך אותי לטובתי. חשתי שהוא רוצה להעניק לי דרך לחיים. מאד נקשרתי לשיחותיו, הן היו שיחות יסודיות, אשר שינו לי את כל הדעה שגיבשתי על החיים עד אז, והוא גם השכיל לגעת בדבריו בהרבה קושיות שהפריעו לי במהלך שנות ילדותי ובחרותי.
"למשל, חרוטה בזכרוני עד היום שיחה מיוחדת שאמר בערב ראש השנה תש"ז, בה הציב בפנינו בבהירות את המושג של 'עול מלכות שמים'. הוא הסביר היטב את המשמעות של 'ויקבלו כולם את עול מלכותך'. אין מלך בלא עם, ומלכות באה מצד הממליכים, והעם הוא שיוצר אותה. על פי זה מובן ההקשר של התפילה – ויקבלו כולם, משום שעצם קבלת המלכות על ידי כולם – היא זו שיוצרת את המלכות. ממילא, אם אנו אלו המעמידים את המלכות, הרי שחובה עלינו להיות משועבדים לרצונו יתברך באופן מוחלט ובלי כל הפסק. כך הוא החדיר בנו את החובה להישאר עבדי ד' נאמנים לתורתו בשלמות, בכל מצב ותנאי.
"דבריו השפיעו עלי מאד, ובזכותו ומכוחו התחלתי להתמיד בצורה רצינית. עד כדי כך, שכאשר ראה אותי פעם בבין הזמנים שוקד על הגמרא במשך שעות רצופות, אף יותר ממה שלמדתי באמצע הזמן, הוא ניגש להעיר לי בחכמה. כך הוא אמר לי: 'בהלכה נפסק (מובא מ"ב סימן תקפ"א ס"ק כ"ד) שאין תוקעין בערב ראש השנה, כדי לשים רווח בין תקיעת רשות של חודש אלול, לתקיעת חובה של ראש השנה, שהיא מצוה מדאורייתא. כך גם עליך מוטלת החובה לשים רווח בין אמצע הזמן לבין הזמנים. ימי בין הזמנים נועדו כדי לאגור כח, ועליך להיזהר שלא להעמיס לימודים ולהתאמץ בהם יתר על המידה'…
"בימי מלחמת תש"ח, שרר מצב בטחוני מסוכן בירושלים, אשר העיב על חיי התושבים בעיר, ובישיבה נאלצו ללמוד בלילות מתוך חושך ועלטה. לא אשכח איך רבי גדליה היה עומד אז על המשמר שלא יחלשו סדרי הישיבה, ושהבחורים ימשיכו בעלייתם הרוחנית חרף המצב הקשה. אני זוכר, שבאחת השיחות הוא מיקד את עיקר דבריו בלשון הפסוק (שמואל-א' ב, ט) 'ורשעים בחשך ידמו'. הוא אמר אז, שדרך הרשעים להיות מושפעים מהמצב החיצוני, להיבהל מהחושך השורר בחוץ, לעומת הצדיקים שיודעים איך להמשיך ולהתעלות בכל מצב.
"כך גם בשיחות אחרות באותה תקופה, הרחיב רבי גדליה אודות הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, לעסוק בתורה ולהתמסר עבורה מתוך קושי ומצוקה. הוא אמר כי מי שישתדל ללמוד בימים אלו – סיכוייו גדולים להתעלות בתורה, בבחינת: 'תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי'. וכי ישנה זכות רבה ללמוד תורה בזמן ששורר חרון אף בעולם, כי בכח תורתנו ותפילתנו אנו מגינים על כל יושבי ארץ הקודש. ואכן, בהשראתו וזירוזו המתמיד, סדרי הישיבה התנהלו כתיקונם, כמעט בשלימותם, בהתמדה ושקידה גדולה, כאילו לא משתוללת בחוץ סערת קרב ומרחץ-דמים.
"דבריו באותן תקופות כה דרבנו וזרזו אותי, עד שחיפשתי יחד עם חֲבֵרַי בני הישיבה; רבי גבריאל לרר זצ"ל, ולהבחל"ח רבי דוד מיכאל שמידל ואחרים, דרכים יצירתיות ומקוריות כיצד להימנע מביטול תורה בעקבות החושך. בשלב מסויים הגינו רעיון מבריק: אחזנו בידינו בעת הלימוד מכשיר 'דִינַמֹו' קטן מחובר לפנס, ובאמצעות סיבוב חזק חוזר ונשנה של המכשיר הפכנו את האנרגיה המכנית לאנרגיה חשמלית. אלא שיד אדם איננה ערוכה לסיבוב מהיר מתמיד ורצוף כמו גלגל של אופניים… ולכן הצלחנו לייצר רק זרמי חשמל קטועים שיצרו הבזקי אור קצרים. באמצעות אותם הבזקים הצלחנו להאיר את הגמרא שוב ושוב בכל פעם לפרק זמן קצרצר. כך קלטנו עוד משפט… עוד שורה… עוד פסקה ברש"י ותוספות… ולמדנו במשך שעות ארוכות חרף החושך והעלטה…
"כל זה מכוחו של המשגיח, שחיבר אותנו עמוקות לתורה" – מפטיר רבי משה.
(מתוך הספר 'רבי גדליה')