"ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה"
(שמות יט, יז, מתוך קריאת התורה לשבועות)
"ישנו ישראל עד שתי שעות ביום, ששינת יום העצרת עריבה והלילה קצרה. ויצא משה ובא למחנה ישראל והיה מעורר ישראל משינתם, ואמר להם עימדו משינתכם וכו', שנאמר: 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה'"
(פרקי דרבי אליעזר פמ"א)
"איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה, וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן"
(מגן אברהם הקדמה לסי' תצד)
דברי המדרש: "ישנו ישראל עד שתי שעות ביום", תמוהים עד מאד, הלא ישראל ידעו שעליהם להתכונן לקראת קבלת התורה, שהרי נצטוו להתקדש בשלשת ימי הגבלה בטרם בוא יום מתן תורה, ואם כן כיצד זה לא עלה בדעתם להשכים באשמורת לקראת נתינת התורה? וכי ניתן לומר, שדור דעה עשו כך מפני עצלות ואהבת השינה חלילה?
עוד יש לתמוה, מדוע לא מצינו שהיתה תביעה גדולה על ישראל על כך שלא השכימו לקראת מתן תורה, ואף לא מצינו שמשה רבינו הזהירם מבעוד מועד להשכים לקראת מעמד זה? ואם נאמר שישראל שבאותו הדור כראוי נהגו, מדוע בכל הדורות נהגו ישראל להשכים בליל שבועות ולעסוק בתורה מבעוד ליל?
בין לוחות ראשונים ללוחות אחרונים
כדי לבאר את הדברים, יש להקדים ולבאר ענין אחר, והוא – ההבדל שבין הלוחות הראשונים אשר ניתנו קודם חטא העגל, ובין הלוחות השניים אשר ניתנו לאחריו, וכדלהלן.
בשעת נתינת התורה בלוחות הראשונים, לא שלטו בישראל מעכבים ומפסידים, וכפי שאמרו בגמרא (עירובין נד ע"א): "מאי דכתיב (שמות לב, טז): 'חרות על הלֻחֹת' – אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל ['חרות' משמע חקוק ואינו נמחק לעולם (רש"י)]". ועוד אמרו במדרש (תנחומא [בובר] פ' כי תשא סי' יב): "מהו חרות… רבי יהודה אומר חירות מן המלכיות, רבי נחמיה אומר חירות ממלאך המות, ורבותינו אמרו חירות מן היסורין". היינו, שבאותה שעה היו כלל ישראל בני חורין לחלוטין, הן מן השכחה, הן מן המלכויות, והן ממלאך המות ומן היסורין.
אולם, משעה שנשתברו הלוחות הראשונים וניתנה התורה בלוחות השניים, שלטה השכחה בלימודה, ונגזר על ישראל שלא ישיגוה אלא מתוך קושי ומאמץ, כפי שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פ' כי תשא רמז שצא): "באותה שעה [-כשנשברו הלוחות] נגזרה גזרה על ישראל, שילמדו אותה מתוך הצער ומתוך השעבוד, ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף, ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות".
וכן כתב הבית הלוי (ח"ב דרוש יח): "בהלוחות השניים נתחדשה צער ויגיעה גדולה להלומדים, חדא שנתחדש להם שכחה… וגם הרי ניתוסף להם צער ויגיעה על ידי היצר הרע המבלבל אותם גם בעת לימודם, ובראשונים לא היה יצר הרע שולט בהם".
לוחות אחרונים – מתוך עמל ויגיעה
זהו אם כן ההבדל העיקרי שבין הלוחות ראשונים ללוחות שניים, שבראשונים לא היו ישראל צריכים לצער ויגיעה על ידי היצר הרע, ואילו משנשתברו הלוחות, וניתנו הלוחות השניים, נגזר על ישראל שילמדו את התורה "מתוך הצער ומתוך השעבוד, ומתוך הטלטול ומתוך הטרוף, ומתוך הדחק ומתוך שאין להן מזונות", ואם לאו אין היא מתקיימת בידם.
עוד כתב הבית הלוי (שם), שבלוחות הראשונים היתה כל התורה כולה – הן זו שבכתב והן זו שבעל פה – כתובה על הלוחות, על כל פרטיה ודקדוקיה, ולפיכך לא היה דבר מן התורה נשכח מישראל, דבר המלמד על מהותם של הלוחות, שהיתה התורה גלויה לישראל לגודל מדרגתם, ולא היתה השיכחה שולטת בהם, אולם על הלוחות השניים לא נכתבה אלא תורה שבכתב, ועל כן נשכחו הלכות רבות.
לפי זה יש להוסיף ולומר, שמתחילה אף לא היו צריכים ישראל לעמול כדי להשיג את כוונת התורה לאמיתה, שהרי הכל נתפרש על הלוחות, אולם בלוחות השניים, כאשר ניתנה התורה כשהיא סתומה וחתומה, צריכים היו ישראל לעמול בתורה ולהתייגע בה רבות, כדי להבינה לעומקה כראוי.
פסל לך – ההכנה ללימוד התורה
ונראה לבאר, שזהו הטעם לכך שבלוחות האחרונים נצטוה משה רבינו להכין את הלוחות בעצמו, וכמאמר הכתוב (שמות לד, א): "פסל לך שני לֻחֹת אבנים", שלא כבלוחות הראשונים אשר היו מעשי ידיו של הקב"ה, כדי לרמוז לישראל שמעתה אין כלל ישראל יכולים להשיג את התורה בלא הכנה מוקדמת של עמל ויגיעה. וכעין זה כתב הגאון רבי שמעון שקופ (הקדמה לשערי יושר ח"א) על הציווי שנאמר למשה: "פסל לך שני לֻחֹת אבנים" – "הוא רמז לכל מקבלי התורה, שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו לכתוב עליהם דבר ה', וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות כן תהיה קבלתו".
החיוב לברך ברכת התורה – מהתורה
על פי זה יתכן לבאר תמיהה נוספת – מדוע החיוב לברך ברכת התורה הוא מן התורה [לדעת רוב הפוסקים, עיין משנ"ב סי' מז ס"ק א], שלא כבשאר המצוות, שחיוב הברכה עליהן אינו אלא מדרבנן, במה שונה מצות תלמוד תורה משאר המצוות, ומדוע דוקא עליה נצטוינו לברך מן התורה?
אמנם, לפי האמור יתבאר הדבר באר היטב, שכיון שהתורה אשר ניתנה בלוחות שניים, תורה של עמל ויגיעה היא, אי אפשר לזכות בה אלא לאחר הכנה ראויה מצד הלומד, ועל כן צריך האדם לברך ברכת התורה בכל יום ויום, כדי לחדש בעצמו את ההכנה הראויה לזכות לחסד ה'.
ליל שבועות – דוקא בתורה של הלוחות השניים
מעתה יתיישבו היטב כל הקושיות בהן פתחנו – מדוע לא השכימו ישראל שבאותו הדור מעצמם לקראת מתן תורה, מדוע לא נמצאה עליהם כל תביעה בדבר, ומדוע נוהגים אנו להיות ניעורים כל הלילה.
ולדברינו מבוארים הדברים היטב, שאכן בנתינת התורה שקודם חטא העגל לא היה צורך בהכנה מוקדמת מצד עם ישראל, שכן זו היתה סגולתה של התורה שניתנה באותה שעה – שאין היא כרוכה בצער ויגיעה, ולפיכך לא היתה על ישראל תביעה גדולה על כך שלא השכימו לקראת קבלת התורה. אולם משנשתברו הלוחות וניתנו הלוחות השניים, שוב אין התורה יכולה להיות נקנית אלא מתוך צער וקושי, ומתוך עמל ויגיעה עצומים, ולפיכך אי אפשר לכלל ישראל לקבלה מחדש בכל שנה ושנה אלא על ידי שיכינו עצמם לקראתה, בהיותם ניעורים ועוסקים בה בליל שבועות.
מכלל הדברים הללו יש ללמוד, שעל האדם להכין את עצמו הכנה רבה קודם שיגש לעסק התורה, כי אי אפשר לאדם להבין ולהשיג בחכמת התורה מאומה, אם לא ברחמי ה' ובחסדיו המרובים, ולפיכך צריך הוא להכין את עצמו בתפילה לפני ה', ולעמול ולהתייגע בלימודו, כדי שיזכה בחסד ה' ללמוד ולהבין את כל דברי התורה הקדושה.