איתא מהרה"ק ה'בית אהרן' זי"ע (ניצבים עמ' קל: ד"ה התחיל), וז"ל: "והעיקר צריך כל אחד ואחד להמשיך עליו היראה באלו הימים, באיזה אופן שיהיה- כשיש דין למטה אין דין למעלה"
אף לענין ימים אלו ייאמר כן, המקבלם כפשוטם יינצל מהדין, וינהגו בו מן השמים בחסד וברחמים ויכתבוהו ויחתמוהו לחיים טובים ולשלום, וכך היה שגור בפי הרה"ק מסלאנים לכל אלו שהיו מתייראים אימתא יתירא: כי לא 'חברה' גזלנים יושבים למעלה, אלא 'אב הרחמים' יושב בשמים ויש לנו לבטוח בו כי יציל את בניו מן הדין.
וכן מסופר על החזו"א (מעשה איש ח"ד קס"ג) שהרגיש פעם על איזה בחור כי מגזים הוא ב'אימת הדין' עד שבא לידי עצבות, שאלו החזו"א: "התדע מדוע אין אומרים 'תשליך' בשבת?", השיב הבחור מה שהשיב, אמר לו החזו"א: "לך אסור להגיד תשליך, כי הינך מרגיש את עוונותיך כ'משא' כבד על כתפך, נמצא שכשתצא לאמירת תשליך הרי אתה עובר על 'הוצאה' בשבת"… נרגעה רוחו של הבחור והבין ש'עצבות' איננה 'אימת הדין'.
ובוודאי שהקב"ה יראה ניסים ונפלאות לבניו עם קרובו, וכה אמר הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע, שהפזמון 'במוצאי מנוחה' של יום א' דסליחות נבנה עפ"י א' ב', וכל אות חרוז בפני עצמו, רק אות נ' וס' סמוכים זה לזה- נא סגבם (שגבם) להסמיך את הנ' וס' יחדיו, שיעלו לתיבת 'נס'… כי לניסי הקב"ה אנו מייחלים.
כתב ה'רבינו יונה' (שער השני כו) "אם האדם לא יעורר נפשו, מה יועילוהו המוסרים"
הדבר דומה למי שהחזיק ברשותו 'בית מסחר' שבו מכר אבנים, חימר וכיו"ב לבנייני בתים, וביום מן הימים החליט להפוך לסוחר של 'רפואות'. הרי בראשונה יוריד את השלט המודיע בראש כל חוצות כי כאן מוכרים כלי בנין, ויתלה שלט גדול המודיע שמהיום והלאה 'פנים חדשות' באו לכאן, וכל הנצרך לרפואה בגוף או בנפש יגש הנה. כך נמי, כל הרוצה לשנות דרכו לשוב ולהתקרב אל ה', עליו לשנות 'מהותו', ל'זוז' ממקומו, להלך מהיום והלאה בדרכים ישרות…
עוד משל אמרו, לאדם שרצה להגיע לווארשה, וכבר עלה על הרכבת… אלא שבטעות עלה על הרכבת החוזרת מווראשה. על אם הדרך פנה אליו ידיד נאמן, ושאלו למחוז חפצו… מששמע כן אמר לו ידידו 'הרי הנך נוסע ברכבת הנוסעת לצד ההפוך ממטרת נסיעתך', הלך הלה ובחכמתו סובב פניו בעודו ברכבת לכיוון ווארשא, במקום שירד לגמרי מרכבת זו, ויעלה על הרכבת הנכונה. הרי אין לך שוטה גדול ממנו, כי בהנהגה כזאת לעולם לא יגיע לווארשא… כך נמי לדידן – הרוצה לשוב אל ה' לעולם לא יגיע למטרתו אם יישאר לעמוד על עמדו, בתוך הבוץ, ומאסר תאוותיו ושטויותיו, כל חד בדיליה. אלא יעזוב דרכו ויתחיל להלך בדרך הנכונה.
כך ביאר הגאון רבי אליהו לופיאן זצוק"ל (הובא ב'חג שמואל' פיוטים ר"ה ויוה"כ) בשם מדרש על הכתוב (תהלים קמ"ב, ח') "הוציאה ממסגר נפשי"- משל לאדם האוחז ציפור בחוזקה בין שתי ידיו, וטוען: הרי הבריות משבחות ציפור זו שבידה לעוף למעלה, ומדוע רואה אנוכי כי איננה זזה ממקומה? עבר שם פיקח אחד ואמר לו: "שוטה שבעולם, פתח את ידיך וממילא יהיה לציפור דרור ותעוף כאוות נפשה!", כמו כן האדם גופיה, הוא המונע מעצמו להתעלות בעבודת ה' ויראת שמים, כשהוא סוגר ומחזיק עצמו בתאוותיו והרגליו הנלוזים, ועוד יש לו טענות מרובות: 'מדוע איני יכול לעוף ולהתעלות?', אין לו כי אם לפתוח את ידיו, להוציא את נפשו ממסגר הרגליו, ואז יוכל לפרוח, ולעלות ממדרגה למדרגה.
ואל יאמר האדם: 'אם כן, לא אלי הדברים האמורים, כי אין כוחי במותני 'לשנות' דרכי ומנהגי אשר הורגלתי בהם', וכיו"ב משאר טענות, תשובתו בפסוק (תהלים): 'כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו'- וכמה הוא המרחק ממזרח למערב? -אינו נצרך לסובב פניו וכבר הוא עומד לצד מזרח! כך 'ירחיק ממנו את הפשעים'- יסובב עצמו מהם, וכבר נחשב כמהלך בדרך הנכונה.
אחד מחסידי הרה"ק מקאברין זי"ע התאונן לפניו: "רבי, הנני שקוע מאד בחטאי וה'בלאטע' (בוץ) גדול מאוד". ענה לו הרה"ק: "אף הבוץ הגדול ביותר- אם אין מוסיפין לו מים, הרי הוא מתייבש לגמרי, כיו"ב אתה- עזוב את דרכיך, וממילא תתייבש כל הבלאטע (הבוץ)"…
כללו של דבר, אי אפשר לו לאדם להשאר ב'רכבת' המוליכתו להיפך מהדרך בה ישכון אור, ולומר 'שלום עלי נפשי' כי כבר החזרתי פני לאחור… אלא ראשית דבר יעזוב כל שייכות וזיקה לדברים שאינם טובים, ולאחר מכן בחזירת פנים אחת יגיע לתכליתו הנרצית.
במוצאי מנוחה קידמנוך- רוממות ימי הסליחות ובפרט יום א' דסליחות
עומדים אנו בפתח השער לימי 'סליחות'- 'שבת סליחות', לעת כזאת אף לב אבן מתעורר לשוב מדרכיו ומפרי מעלליו, וכדברות קדשו של הרה"ק ה'חידושי הרי"ם' זי"ע (שש"ק תשובה ט"ז), על הכתוב (ישעיה מ"ב, י"ח) "החרשים שמעו והעוורים הביטו לראות", והלא יפלא, וכי איך ישמע 'החרש' באזניו, והאיך יבוא 'העיוור' לידי ראיה? אלא 'ישנם זמנים כה גבוהים שאפילו החרש שומע והעיוור רואה'. ולדידן הדברים אמורים, בהגיע שבת סליחות, כבר אין מנוס לומר 'שלום עלי נפשי', אלא כל אחד יחזיק היטב ב'קרש ההצלה'- תשובה תפילה וצדקה, "שובו אלי ואשובה אליכם".
וזה לשון 'הלקט יושר' פ"א: "בקשתי ממנו (מרבו ה'תרומת הדשן') להתיר לי לאכול בסליחות כדי שאוכל ללמוד כמו בשאר ימים, ואמר: 'גם הקדמונים יודעים זה הטעם (שהתענית מפריע מהלימודים), ומכל מקום תקנו להתענות בסליחות, אף על פי שאינם יכולים ללמוד כמו בשאר ימות השנה, ולכן אינני מתיר לך'", עכ"ל. והיינו שאלו הימים שונים הם במהותם משאר ימות השנה, ולדידן יאמר אף כי נשתנו הזמנים וכהיום אין מורים לרבים להתענות, מכל מקום יש לנו דעת שנשתנו אלו הימים מכל ימות השנה, וכל חד וחד בדיליה ישנה דרכיו ויטיבם בתכלית הטוב.
ידוע מנהגן של ישראל שבאשמורת הבוקר בימי הסליחות היה השמש דופק בחלון הבית להעיר את הדרים בו. והנה מי שכבר התעורר מעצמו, לא היה נצרך שיקיצו אותו בדפיקות ונקישות על ביתו, ואף מי שלא התעורר מעצמו לשוב בתשובה, קודם שיצטרכו מן השמים 'לדפוק' ולהכותו באיזה חלי ומכה ח"ו, ואף מי שלא נתעורר מעצמו יתעורר לכל הפחות מהצרות אשר אירעו את אחרים, ואז ימנע עצמו את כל המכות…
בדומה לזה מסופר על הגאון הגדול רבי יוסף חיים זאנענפעלד זי"ע רבה של ירושלים עיה"ק, שענה למלמד אחד ששאלו, היות ונפסק (יו"ד רמה י"ז ברמ"א) שאסור למלמד דרדקי להיות ניעור בלילה יותר מידי, על כן שאלתו בפיו כדת מה לעשות עם ה'השכמה לסליחות', ענהו רבי יוסף חיים: "איני מוצא לך שום היתר שלא להשכים לסליחות, כי אלו הימים מאד מיוחדים הם 'לבוא אל המלך ולהתחנן לפניו על נפשו', וכמובן שאין לנו ללמוד מעובדא זו שום היתר להקל בעסקי הקודש של המלמדות, אך מכל מקום עלינו לבדוק היטב ולהבין שאלו הימים קדושים המה ומאד נעלים, וצריך לנצלם לתשובה ולתפילה להעביר את רוע הגזירה.
מרגלא בפומיה דהרה"ק ה'בית אהרן' זי"ע (עיי' בית אהרן קלז:) שאין לאדם 'לומר סליחות', אלא עליו 'לבקש סליחות'. והיינו שלא יאמר הסליחות באמירה בעלמא
מעשה ביהודי שהרבה להצר ולהציק להרה"ק הרבי רבי ברוך ממעז'בוז' זי"ע. בהגיע ערב יום הקדוש ניגש אליו היהודי וביקש סליחה ומחילה על כל אשר עולל לו במשך כל השנה שעברה, וברוב עזות פניו ונחישות מצח הוסיף ואמר לרבי: "האמת היא שאיני מתכוון כלל וכלל לפייס את הרבי, אך מה אעשה ועלי לעשות כך שכן היום ערב יוה"כ". ענהו הרבי בחריפות לשונו: "סלחתי כדבריך"…
הדבר דומה לדרכי בני אדם, שהמפייס את חברו יבוא אליו בהכנעה, ובשפה רפה יבקשנו 'סלח לי', אך פעמים שכל כוונתו היא רק לעורר את העומד על אם הדרך, ומפריעו מלהלך על כן אומר לו 'אנטשולדיקט'- 'סלח לי'- אל תעמוד בדרכי ותן לי לעבור הלאה. כך לענין ימי הסליחות יש ב' כיתות, יש הבאים אל בוראם ומתחננים אליו בהכנעה שיסלח להם על עוונם כשכוונתם היא להתנקות מעוונם, אך יש מי שאינו אלא אומר: 'אל תעמוד בדרכי', כאומר 'תן לי לעבור את אלו הימים וכבר יעברו ויחלפו להם כל הימים הנוראים'…
וזהו גם כן פירוש הפיוט (סליחות ליום א' אשכנז) "זוחלים ורועדים מיום בואך… רצה עתירתם בעמדם בלילות", כי 'עתירה' היא מלשון הפצרה מרובה (רש"י פר' תולדות 'ויעתר לו ה'), כי בסליחות איננו מסתפקים בבקשה גרידא אלא בתחינה והפצרה מרובה, ואל תאמר מי התיר לך להטריח כלפי שמיא, כי כבר אמר הגה"ק ה'חפץ חיים' (שם עולם, נפוצות ישראל פ"ז), וז"ל: "וצריך איש כבר בתפלתו לפני השם יתברך, לדבר לפניו כבן קטן לפני אביו… כל זה יבקש מהשם יתברך מעומק ליבו, ובוודאי כשישמע הקב"ה את תפלתו הזו תתקבל ברוב חן ויקצוב לו מזונותיו. וכידוע שחוצפה כלפי שמיא מהניא אפילו בדברים פשוטים וכל שכן בדברים קדושים כאלו שהוא לכבוד השם", עכ"ל.
עוד ביאור אמרו בענין זה 'דלתך דפקנו', כי מדרך העולם בבוא העני לבקש נדבת ממון בביהכנ"ס או בביהמ"ד יש מי שיענה כנגדו ויאמר 'אין לי' אין הפרוטה מצויה כעת בכיסי… אבל כשמתדפק העני על דלת הבית אין משיבים פניו ריקם- אחר שהעני בא הנה ביודעו כי יש לבהע"ב לכה"פ שווה פרוטה אחת ויותר. לזה אנו אומרים "דלתיך דפקנו", כביכול- דוגמת העני שבא אל העשיר במקום שבוודאי 'יש לו', 'רבש"ע א"א שתשיב פנינו ריקם, שכן יודעים אנו להדיא שיש לך, והכל בידך- תן לנו שנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה 'שמחה לארצך וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך".
הגה"צ רבי יעקב לנדא זצ"ל רבה של בני ברק, היה ידוע כאדם אשר מעולם לא הראה בחוץ את רגשות ליבו, אך בהגיע מוצאי מנוחה ליל א' דסליחות, היה נכנס לבית הכנסת הגדול בבני ברק לאמירת הסליחות, החל באמירת 'אשרי' כדרכו, בהגיעו ל"תהילת ה' ידבר פי" כבר היה נחנק כולו מבכי עד שלא היה אפשר לשמוע את התיבות יוצאות מפיו מרוב הבכי, וכך בכה ללא הרף עד גמר הסליחות.
יה"ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה לשוב בתשובה שלימה להתעלות באמונה ובשמחה, כהכנה הראויה לימים הנוראים, ונבוא לידי סליחה מחילה וכפרה בקרבת ה', ונזכה לשנה טובה ומתוקה שנת גאולה וישועה ברו"ג.
(מתוך באר הפרשה סליחות תשע"ז)
2/286