זמן שמחתנו!
הלמות הפטישים וניחוח ההדסים הטריים, כבר מכניסים אותנו לאוירה. קדחת הקניות ואדי הבישולים מוסיפים נופך משלהם, והסוכות הנבנות בחצרות לצד אלפי שלומי אמוני ישראל המתרוצצים בין הדוכנים והרבנים כדי להשיג פרי עץ הדר – כבר לא מותירות מקום לספק: חג הסוכות כבר כאן, ואנו שמחים לקבל את החג הכל כך ייחודי, עמוס המצוות היקרות והחביבות.
מקום של כבוד התבצר לו לחג הסוכות. המילה 'סוכות' מעלה בכל נפש יהודית ערגה, שמחה, ציפיה דרוכה לחג הקרב ובא. נקיים מכל חטא ובטוחים שזכינו בשנה טובה ומבורכת, אנו עושים את הצעדים הראשונים בשנה החדשה באמצעות חג שכל כולו אהבה לקדוש ברוך הוא, חיבוק אמיתי של אבא המביאנו אל תוך ביתו פנימה – אל תוך הסוכה, וחיבור אמיתי עמו כשאנו ששים ושמחים לחוג את החג כהלכתו.
חג הסוכות מוגדר כ'זמן שמחתנו'. זהו תואר מעניין מאוד: הרי חג הפסח נקרא 'זמן חירותנו' – כי באותו תאריך נגאלנו. חג השבועות נקרא 'זמן מתן תורתנו' – כי באותו יום קיבלנו את התורה. לעומתם – בחג הסוכות לא קרה כל דבר היסטורי, והתאריך ט"ו בתשרי אינו מייצג משהו בעברה של האומה היהודית.
זאת ועוד: הרי נצטווינו לשמוח בכל שלוש הרגלים, בפסח בשבועות ובסוכות. אך התורה בחרה לצוות אותנו לשמוח, דווקא בחג הסוכות. המילים המוכרות לנו כל כך, והנושאות מאליהן את רגלינו בריקוד סוחף – 'ושמחת בחגך והיית אך שמח', כתובות בחג הסוכות דווקא, ולא ביתר מועדי השנה, מדוע?
מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל יישב שאלה זו בשם הראשונים, כי חג הסוכות הוא עמדת ההטענה העוצמתית ביותר – הוא מעניק כח ואנרגיה לתקופה ארוכה ארוכה, לכל ימי החורף. חג הסוכות הוא תחנת הכח הגדולה ביותר מבין החגים, כי הוא נוטע בנו כוחות ומפנים בנו יכולות ואנרגיות טובות לחצי שנה תמימה, ולפעמים – כמו בשנה זו – לשבעה חודשים תמימים!
יתר החגים מטעינים אותנו לתקופות קצרות בהרבה, התקופות שבין חגי פסח ושבועות, ומשבועות ועד חודש תשרי. אין פלא איפוא כי חג הסוכות מהותו ומיקודו הם השמחה, ולכן בו ציוותה התורה את מצות השמחה!
בהתבוננות מעמיקה, מציאות השמחה הזו עשויה להיות תמוהה. אנו רגילים לשבת בסלון, לסעוד על יד שולחן ארוך, גדול ומפואר, לשבת בכסאות נוחים תחת תקרה הדורה, ליהנות מאויר המזגן הצונן או מחום הבית הפנימי. והנה, מגיע חג הסוכות, ולפתע כל ההרגלים והפינוקים שלנו אינם – אנו יוצאים לאכול בחוץ, לפעמים תחת שמש קופחת או מזג אויר סגרירי. בסוכות רבות מקומות הישיבה צפופים, השולחן קטן ומתקפל, וכל רוח מצויה פוקדת את ה'סלון' המאולתר – את הסוכה.
אך למרות כל זאת נגלה, כי אין בהפרעות האלה כדי לשבש את השמחה. לא נמצא מישהו מקונן על שחג הסוכות קרב ובא – למרות שהוא יודע שיצטרך להיפרד מהנוחות, מההרגלים, ומתנאי החיים הטובים שהתרגל אליהם. לא נמצא מישהו מתלונן, לא נמצא מישהו שמחכה שהחג כבר יעבור – – –
ההיפך – כולנו שמחים ומחייכים, עליזים ומאושרים. הצעדים בדרך לסוכה נראים כמרקדים, ומתוככי הסוכות נשמעים צהלות ושירים, כן כן, באותו מקום בו התנאים פחות נוחים… ובכל זאת, הדבר לא משבש את השמחה, לא משנה את מהות החג – את זמן שמחתנו!
כי בנקודה הפנימית, ההרגלים והפינוקים ותנאי החיים הטובים, אינם משמחים באמת. ההיפך – הם כובלים אותנו למוסכמות, מכריחים אותנו לתנאי חיים מסויימים, מכריעים כיצד ייראו חיינו ואיזה גוון וצבע יהיה להם… לעומת זאת, היציאה לסוכה משקפת את שבירת ההרגלים, את שינוי החיים, את יכולת ההתנתקות מכל הפינוקים שהורגלנו אליהם – ואין לך שמחה גדולה כמו שמחת הגמילה מהרגלים!
אדם המשנה את הרגליו וחי בתנאים שהחיים – או לוח השנה – זימנו עבורו, מגלה את השמחה האמיתית, את השמחה שאינה תלויה בדבר. חג הסוכות מגלה כי האושר אינו עניין של כסאות ונוחות, מיזוג אויר ונברשות, מרווח ישיבה ושולחנות ערוכים. חג הסוכות – כל מהותו זועקת השתחררות מההרגלים, שבירת השעבוד לתנאי החיים, הכנעת פינוקי הלב לטובת חיי הרוח, ואלה יוצרים שמחה אמיתית ופנימית!
חג הסוכות הוכתר כ'זמן שמחתנו', כי מהותו של החג, מצוותיו, וכל עיקרו, זועקים שמחה. לא בגלל משהו שקרה בעבר, אלא בגלל משהו שקורה בהווה – בכל שנה ושנה, התאריך ט"ו בתשרי תופס אותנו שמחים ועולצים, עליזים ומאושרים. אנו שמחים בחג הסוכות לא כי שמחנו בו בעבר, אלא כי היום, וגם בשנה שעברה וגם בשנה הבאה – אנו מלאים שמחה בחג הזה, כי בו נצא מההרגלים שלנו, בו ניפרד מהפינוקים שלנו!
מצוות חג הסוכות מייצגת דרך, השקפת עולם: החיים ותנאיהם הם בעצם מחסום מפני שמחה משוחררת מכל כבלי הפינוקים, ההרגלים שלנו מונעים מאיתנו אושר אמיתי על עצם היותנו יהודים, ורק ההשתחררות מהם תביא אותנו אל האושר והשמחה האמיתיים והבלעדיים!
לכן, דורי דורות מסרו יהודים את נפשם, השקיעו אינסוף משאבים ומאמצים במצות הסוכה החביבה. היכולת להגיע להישג ההתנתקות מההרגלים והחבור לאושר והשמחה האמיתיים – הניעו את התשוקה המופלאה, ההתלהבות הנדירה, ומסירות הנפש יוצאת הדופן למען מצות סוכה!
ושמחת בחגך, והיית אך שמח!
החייל שנמלט…
בבית מדרשו של הרה"ק בעל ה'יסוד העבודה' מסלונים זי"ע, נראתה דמות בלתי שגרתית. חייל רוסי, עטוי מדי הצבא האדום וחמוש בנשק חדשני, נקלע לבית המדרש לתפילת ערבית שגרתית. דמות החייל התמיר והחסון ריתקה אליה את הילדים, ולא פחות מכך – הפתיעה את המבוגרים…
דמותו של חייל בבית המדרש לא היתה מחזה נפוץ ברוסיה. יהודים שהפכו לחיילי הצאר, שכחו עד מהרה היכן ממוקם בית המדרש… לפיכך היתה הפליאה גדולה ורבה כל כך, אך היא התעצמה שבעתיים כאשר הרבי, בעל ה'יסוד העבודה' פתח לפתע את דלת חדרו והזמין את החייל האלמוני להיכנס אליו…
עתה, היו החסידים מסוקרנים ממש, והביטו בעיניים נדהמות על המתרחש – הרבי קרא אליו את החייל בחביבות רבה, הזמינו לשבת לצידו בפנים מאירות, וקירב אותו מאוד. אחרי ששוחח עמו בידידות דקות ספורות, שאל הרבי בנחת: 'אני רואה על פניך אור ייחודי, אור של עולם הבא המשתקף על מצחך. אמור נא לי, האם עשית איזו מצוה נדירה? אולי הצלת נפש מישראל? איך זכית לאור כה גדול על פניך היהודיות?'
החייל נבוך, הרהר דקות ספורות, חיפש בירכתי מוחו, אך לא זכר דבר. הוא לא זוכר מצוה מיוחדת שקיים, מעבר למצוות השגרתיות והיומיומיות. לא, הוא בשום אופן לא מצליח להיזכר…
אך הרבי לא ויתר: 'זה פשוט לא יתכן אחרת. יש עליך אור מהעולם העליון, אור לא מצוי, אור ייחודי זורח ונוצץ. בוודאי שעשית מצוה מיוחדת, או קיימת מצוה באופן של מסירות נפש. אמור נא לי, איזו מצוה קיימת?'
החייל שב וחיטט בזכרונו, לבסוף ניצת בו זיק של זכרון רחוק: 'אני זוכר, שלפני קרוב לשנה, היה זה בערב חג הסוכות, קיבלתי תורנות שמירה במוצב מרוחק, תורנות של שתים עשרה שעות – מחצות היום ועד חצות הלילה. הקור היה עז, הכפור חדר לעצמות, אך מעייני היו נתונים במקום אחר לגמרי…'
החייל נשם עמוקות והמשיך: 'ידעתי שבאותו ערב יחול חג הסוכות, וידעתי שבעיירה הסמוכה למוצב – ישנן סוכות כשרות בהן אוכל לקיים את מצות אכילת 'כזית' בסוכה בלילה הראשון של החג. אך עם זאת – העובדה כי עליי להיות בתורנות באותו לילה עד חצות הלילה, החדירה בי את ההכרה כי לא אוכל לקיים את המצוה, שכן אינני יכול לעזוב את השמירה, ובאם אברח לסוכה לפני תום התורנות – אני מסתכן בגזר דין מוות בבית משפט צבאי…
לא ידעתי את נפשי ממתח וחרדה. מחד גיסא – הסוכה כה קרובה, אני יכול להגיע אליה ולקיים את המצוה די בקלות. אך מאידך גיסא – אני מסתכן בנפשי אם אברח מהתורנות, ולמעשה – אכילת 'כזית' בסוכה בליל החג מסכנת את חיי. הייתי במבוכה רבה, לא ידעתי מה להחליט…'
החייל קינח דמעה סוררת, ושב להרצאת דבריו: 'החלטתי שמצות סוכה שווה כל מחיר. מבעוד מועד ניסיתי לעקוב מתי אין מעקב אחרי השומרים, ואף הותרתי את מעילי תלוי בעמדה – שיחשבו שאני שם… בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, עזבתי את עמדת השמירה, ואצתי-רצתי אל הסוכה. קידשתי על היין, בירכתי 'לישב בסוכה' בהתלהבות רבה, ואכלתי 'כזית' בדבקות. בשלוש דקות לשתים עשרה כבר הייתי בחזרה בעמדת השמירה, רגע לפני שיבוא מחליפי, שלא יגלה חלילה שנעלמתי לזמן מה…'
לסיום, שאל החייל: 'אולי למצוה הזאת שקיימתי במסירות נפש מכוון הרבי?'
'זו מצוה כבירה שנקנתה במסירות נפש', אמר הרבי בהתלהבות ובהערכה, 'מצוה רבת זכות ויקרת ערך, אך עדיין היא לבדה לא מסבירה את האור הייחודי הזורח עליך, את העובדה שזכית באור כה יקר מהעולמות העליונים. אמור נא לי, מה עשית אחר כך? מה עשית כששבת לעמדת השמירה?'
'אה,' השיב החייל בפשטות, 'לא שום דבר מיוחד… שמחתי על שזכיתי לקיים את המצוה, ורקדתי באושר בתוככי המוצב הצבאי. פשוט רקדתי בכל הכח ובכל העוצמה, שמח ומאושר שזכיתי לקיים את המצוה למרות כל הקשיים וההפרעות… באמת הרגשתי אז מאושר מאוד', אמר החייל בהתרגשות, 'עד שרקדתי ונדמה בעיניי כאילו כל המוצב כולו רוקד עמי יחדיו…'
'אכן נודע הדבר', אורו עיניו של הרבי וחיוכו התרחב באחת, 'האור המיוחד הזרוע על פניך, האור של גן עדן הזורח ממצחך, הוא בעקבות השמחה הרבה, תוצאה מהשמחה הרבה שהיית נתון בה לאור קיום המצוה. המצוה עצמה היא רבת זכויות, אך השמחה שלך והריקוד שרקדת בעטיה – אלה הכפילו את גדלות המצוה עשרות מונים, ובזכותם זכית לאור המיוחד הזורח על פניך.'
הרבי סיים את דבריו, ולחץ בחמימות את ידיו של החייל לפני פרידתם. ולחסידים הרבים נותרה ההבנה, כי את זכות המצוה עצמה, ניתן להכפיל עשרות מונים בעשייתה בשמחה ובטוב לבב!
כי מצוות חג הסוכות, נועדו בראש ובראשונה לחדד בנו ובמחשבתנו את ההבנה וההפנמה, שלהיות יהודי המקיים מצוות, זו סיבה מספקת להיות בשמחה, להיות מאושר, להודות לבורא עולם על הזכות היקרה. נכון, אין את התנאים הגשמיים המיטביים, נכון, אין לנו את ההרגלים שהורגלנו אליהם, אבל אנחנו מקיימים רצון השם, נכנסים באוהלו של הקדוש ברוך הוא, וברוך הוא וברוך שמו שבראנו לכבודו!
סוכות הוא זמן שמחתנו לא כי יש בו את כל הצרכים הגשמיים שלנו, אלא ההיפך – דווקא בגלל מה שאין בו… כי הזכות לשמוח לא נתונה רק למי שיושב בסלון מהודר, אלא גם למי שמסתכן ורץ לתפוס ברבע שעה 'כזית' חלה בליל החג, האושר והשמחה שלו – זו הזכות הגדולה והכבירה, זו הזכות האמיתית!
סוכה בספינה…
על חוף הים, עמדו נוסעים רבים ומיטלטליהם בידיהם, בדרכם להפלגה לארץ הקודש. ההפלגה תוכננה להגיע ארצה ימים ספורים לפני חג הסוכות, ועל פי התכנון – היו היהודים הנוסעים אמורים לחוג את החג בארץ ישראל. בשערי הספינה עמדו רב החובל וצוותו, בוחנים בקפדנות את כרטיסי הנסיעה, ובודקים היטב את משקל המטען…
במסעות מסוג זה, מוגבלת מאוד יכולת הנשיאה של הנוסעים. תא המטען הוא מוגבל קיבולת, ומבעוד מועד הודיע רב החובל כי יאפשר לכל נוסע לקחת עמו רק שתי מזוודות ותו לא. את כל יתר המטען על הנוסעים להשאיר מאחור, ולקבלו – מי יודע מתי, אם וכאשר… 'אין מנוס,' הודיע רב החובל, 'הספינה לא תוכל לנוע בים עם כל כך הרבה משקל…'
כל הנוסעים החלו מחלקים וממיינים את הדחוף יותר והדחוף פחות. חפצים אישיים בודדים וזכרונות יקרים – מצאו את דרכם לתוככי צמד המזוודות המאושרות, וכל היתר – נותר מאחור, הופקד בידי שליחים להובלה באוניית המטען הבאה…
בין הנוסעים, נראתה דמותו המאירה של כ"ק האדמו"ר בעל ה'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. הרבי חפץ גם הוא לעלות לארץ הקודש, וגם הוא השיג כרטיס לספינה היוצאת לדרך, בואכה הארץ המובטחת. גם הרבי היה מצוייד במיטלטלים רבים חשובים ונחוצים, אבל להגבלת המטען התייחס בצורה שונה לחלוטין…
ראשית, נטל מזוודה אחת והעמיס בה ענפי עץ שחתך מבעוד מועד, אלו קיבלו מקום של כבוד במזוודה אחת, שהוקדשה כל כולה לחג הסוכות. עתה – לא נותרה לרבי אלא מזוודה אחת, להכניס בה את כל חפציו האישיים ומיטלטליו לימי ההפלגה ולימים הראשונים בארץ…
בעוד לרשות שאר הנוסעים עמדו שתי מזוודות, הרי שלרשות הרבי לא עמדה אלא אחת, כי מזוודה שלימה הקדיש למצות סוכה החביבה עליו כל כך. 'חבל על המקום', אמרו לו יהודים מבין נוסעי הספינה, 'הן אנו צפויים להגיע ארצה לפני חג הסוכות, ולחוג את החג בשמחה על קרקע מוצקה, בארץ הקודש. לא חבל לאבד מזוודה שלימה כדי לקחת את צרכי הסוכה?'
אך הרבי בשלו, לא משנה דבר מסדר העדיפויות שקבע לעצמו. קודם כל הסוכה, ורק אחר כך החפצים האישיים. קודם מקדישים מקום למצות סוכה, ורק אחר כך – ככל שיישאר מקום – הוא ישמש לצרכים אחרים… חביבותה של מצות סוכה בעיניו, אינה יודעת גבולות. אם יש צל צלו של חשש שלא יזכה לקיימה בספינה – הוא יוותר על צרכיו האישיים, ימסור מקום אחסון יקר מפז, לטובת הסוכה היקרה מכל…
הספינה יצאה לדרכה, מפליגה בשלוה בלב ים. יום ועוד יום חולף, ועד מהרה מגלים הנוסעים כי קצב הנסיעה איטי מהמתוכנן, ואכן – יגיעו ארצה רק בימי חול המועד סוכות… הרבי אינו משתהה, בזריזות וחביבות הוא מתיר את קשרי המזוודה, נוטל את ענפי העץ שהצטייד בהם, ומחפש מקום לבניית הסוכה…
כשהבין רב החובל את חשיבות הבקשה, הסכים לאשר לו לבנות סוכה תחת גרם המדרגות המוביל מהסיפון לחדר המכונות. היה זה קיטון צר וקטן, אך חשוף לשמים ובעל שלוש דפנות כשרות. 'כאן', אמר הרבי במאור פנים, 'כאן תוקם הסוכה'…
אשרינו שזכינו! בבתינו בנויות סוכות הדורות ומהודרות, בחצרותינו מתנוססות לתפארה סוכות גדולות ומפוארות… איננו זקוקים לחסדי רב החובל, אין לנו כאב ראש לשאת ענפים לדרך ארוכה… הבה ננצל את סוכותינו, נעריך את המתנה הייחודית כל כך שקיבלנו, ונודה מעומק הלב לבורא עולם 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' – שיש לנו סוכה ואנו יכולים לקיים את מצותה בכבוד ובהדר!
מצות סוכה היא מצוה של שמחה, מצוה של אושר, מצוה הממלאת את ליבנו בסיפוק ובשמחה. כי אין בה כלום – רק חיבור עם אבא שבשמים, רק התגברות על ההרגלים המוכרים והישנים, רק קיום מצוות באהבה, לעשות רצון הבורא יתברך שמו!
יותר חשוב מהאתרוג!
ירושה יקרה ונדירה היתה ברשותו של הרה"ק רבי מיכל מזלאטשוב זי"ע, התפילין היקרות של אביו, תפילין קדושות וייחודיות, שנכתבו בסילודין בידי סופר רב מעלה, ומעלתן וקדושתן לצד נדירותן וייחודיותן הקנו להן ערך גבוה בעיניו, לצד ערך כספי לא מבוטל בכלל…
רבי מיכל היה עני ואביון, וכל חייו עוני ודוחק. פעמים רבות הפצירו בו חסידים בעלי יכולת למכור להם את התפילין היקרות, היו מוכנים לשלם בעדם כל הון שבעולם. אפס, כי הרבי לא רצה לשמוע מכל ההצעות הללו, התפילין היו יקרות בעיניו שבעתיים…
שנה אחת, הורגש מחסור חמור באתרוגים, והמחירים האמירו לשחקים. רבי מיכל חפץ לקנות אתרוג מהודר ומיוחד, אך מחירו של האתרוג היה גבוה פי כמה מיכולתו… רבי מיכל התבונן באתרוג בחביבות רבה, ומיד גמלה בו ההחלטה הנועזת: הוא ימכור את התפילין היקרות, ובכסף שיקבל תמורתן – יוכל לקנות את האתרוג המהודר, לקיים מצוות 'ולקחתם לכם' בפרי עץ הדר, כראוי וכיאות…
כשהביא לביתו את האתרוג הנאה, היה זה ימים ספורים קודם חג הסוכות. כרגיל – היה בבית עוני מחפיר, ורק אתרוג יפה ומהודר, ויקר מאוד מאוד…
אחד מבני הבית הביט באתרוג, וחיש קל הבין מה קרה. התפילין היקרות נמכרו, אך תמורתן לא נרכש דבר, אלא האתרוג היקר… במר ליבו על האתרוג ש'גזל' את החפץ היקר ביותר תמורתו, קפץ ונשך את הפיטם המהודר שבראש האתרוג, ומיד נפסל האתרוג היקר מלברך עליו…
הרבי הביט במחזה, ואמר בפשטות: 'תפילין כבר אין, גם האתרוג כבר איננו. נותרה לי מצוה אחת, מצות השמחה בחג הסוכות, זה חלקי מכל עמלי, זו המצוה היחידה שעודי יכול לקיים. לפיכך, לא אכעס ולא אצעק, לא אתלונן ולא אבוא בטענות – רק אהיה בשמחה נפלאה בחג הסוכות, בלי תפילין ובלי אתרוג!' ובסיימו, פרץ בריקוד סוחף…
באותו הלילה, נגלה אליו אביו בחלום, ואמר לו כדברים האלה: 'בני יקירי, דע לך שהמעשה שעשית – להישאר בשמחה ולא להקפיד, לרקוד ולא לכעוס, להיות בשמחה על אף המצב – המעשה הזה עורר רעש גדול בשמים, שבעתיים יותר מהקרבת התפילין כדי לקנות אתרוג מהודר!'
חשוב כל כך להדר במצוות החג, מהסוכה ועד האתרוג, מהתפילות ועד שמחת בית השואבה. חשוב עוד יותר לשמוח, והכי חשוב – לשמור על כבוד הזולת בכל מחיר, גם בחג הסוכות!