הרב משה גרין
המשרה בגד במים או מערה מים על בגד בשבת – חייב חטאת, משום שהמים מנקים את הבגד והרי זה בכלל מלאכת 'מלַבֵּן', שהיא מלאכת הכיבוס. איסור זה אמוּר אף באופן שאין כוונת האדם לנקות את הבגד, כיון שבפועל הבגד מתנקה.
יש מהראשונים שכתבו כי איסור זה אינו אמוּר אלא בבגד שיש עליו לכלוך ממשי, המוסר מהבגד על ידי שרייתו במים, אבל בגד נקי, כלומר, שאין עליו לכלוך ממשי, אף אם אינו נקי לחלוטין, מחמת שכבר השתמשו בו מספר פעמים לאחר הכביסה – מותר להשרותו במים, כיון שלנקיונו של בגד זה נדרשת כביסה של ממש, עם שפשוף הבגד וסחיטתו. ויש חולקים. ולהלכה יש להחמיר ולא להשרות במים אף בגד נקי.
המרטיב בגד במים בצורה שאינה דרך ניקוי וכיבוס, אלא 'דרך לכלוך' או כעין דרך לכלוך – אין בכך איסור. ולכן מותר לנגב את ידיו וגופו במגבת, או לנגב מים שעל הרצפה בעזרת בגד, וכן להכנס לתוך מים כשהוא לבוש בבגדיו. וכן בגד שקשורה על פיו פיסת בד (כפי שיש הנוהגים בימות הפסח), מותר לפותחו בשבת, הגם שהבד נרטב מיד. וכן אם נשפכו מים על גבי מפת השולחן ורוצה לגוררם בסכין על מנת להסירם מהשולחן, רשאי לעשות כן בשעת הצורך, הגם שבהעברת המים על גבי המפה היא נרטבת מחמתם.
וכל היתר שהוא, אמוּר רק באופן שאין כוונתו של האדם לנקות את הבגד על ידי הרטבתו במים, אבל באופן שכוונתו לנקות – אסור בכל צורה שהיא ולכל הדעות. ובכל מקרה, יש להזהר בעת הרטבת הבגד שלא להכשל מאיסור סחיטה.
ויש שכתבו עוד, כי אף הרטבת הבגד בדרך לכלוך אינה מותרת אלא בבגד נקי, אבל בגד מלוכלך אסור להרטיבו גם בדרך לכלוך, ואף כאשר אין כוונתו לנקותו. ויתֵרה מזו – לדעת השולחן ערוך – ראוי לכתחילה להמנע מלהרטיב כל בגד ובכל אופן שהוא, דהיינו אף בגד נקי בדרך לכלוך, אך לדעת הרמ"א אין צורך להחמיר בכך.
[שו"ע שב, ט-י, משנ"ב לט, מו, מח ו־נא, וביה"ל ד"ה דלא; ארחות שבת יג, כט-לה]