אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, יד)
"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה".
אם הטיפוס של בן הישיבה דלייקווד היה בשעתו כולו חידוש ורבותא, כל שכן אותו טיפוס של האברך הלומד ב"כולל" שיסד רבינו בתוככי לייקווד, ואשר היה בגדר תופעה פלאית ממש. הכוונה לאותם עשרות (וכיום מאות ואלפי) התלמידים שבחרו ביודעין להיות תורתם אומנותם, ואף לאחר שנשאו נשים והקימו בתים בישראל המשיכו להתמכר ללא שיור ללימוד התורה בלבד, בלא הגבלה של זמן קצוב, ובלי שמץ של רצון לבסס את קיומם וסיפוק צרכיהם ב"חיי שעה" – לא מצדם ולא מצד בנות -זוגם – כי הלא רק "הם חיינו".
הרי זו פרשה בפני עצמה: במקביל ליסוד "בית מדרש גבוה", שהתרחב וגדל ללא הפסקה, נשאו לבו לחולל בעת ובעונה אחת את מהפכת ה'כוללים' באמריקה. לדעת רבינו חייב כל בן ישיבה להמשיך וללמוד לפחות מספר שנים אחרי נישואיו ב'כולל אברכים'. רק כך מקימים בית נאמן בישראל.
שיטת ה"חתם סופר"
היה מעשה בתלמיד שבא לפניו אחרי שהתארס עם בת-גילו. "חותני לעתיד", סיפר בעגמה, "מפעיל עלי לחצים. הוא ב'שיטת' החת"ס ואינו גורס את הלימוד בכולל אחרי הנישואין…"
"כך?" הגיב רבינו, "אמור לו, אם כן, שהחתם סופר אחרי נישואיו הראשונים היה סמוך על שולחן גיסו רבי הירש יערוויטץ ז"ל, אחי אשתו שהתעסק במסחר ופרנס ברווחיו הכספיים את בני הזוג – והחת"ס 'לשיטתו' ישב ולמד ח"י שעות ביממה ויותר… וכשארע לגיסו שהתרושש וחדל מלפרנסו, התחיל החת"ס לשמש ברבנות…"
ללמוד וללמוד בלי קיצבה
וכשנזקק באחד הימים לרשום אצל עורך דין, רושם העמותות, את ה"כולל" בלייקווד שהנו מסונף ל"בית מדרש גבוה" באופן רשמי, נתלווה אליו המשגיח הגה"צ רבי נתן מאיר וואכטפויגל זצ"ל. במהלך הרישום נשאלה השאלה, כמה משך תקופת הלימודים של האברכים ב"כולל"? נקב רבי נתן בתקופה קצרה יחסית, שנה אחת מיום הנישואין, או אפילו שנתיים.
מיד גער בו רבינו ונזפו בנוכחות הפרקליט: "וכי לזה לימוד יקרא?!" "אלא פשיטא" תיקן "הכוונה היא ללמוד וללמוד שנים רבות אחרי הנשואין, בלא שום קיצבה…"
במיעוט תענוג
ותיקי לייקווד מספרים, שבתחילת יסודו של כולל האברכים המקומי, ישבו הלומדים ודנו בצוותא על סדר היום ושעות הלימודים, מתי יקבעו את הפסקת הצהרים, וכדומה. והנה העיר אחד הנוכחים בדיון האמור, שכדאי לקבוע את לוח הזמנים באופן כזה, שיהיה הפסק של שש שעות בין ארוחת הצהרים (הבשרית) לארוחת הערב, זאת כדי שיוכלו לאכול אז מוצרי חלב. אולם רבינו הגיב על הערה זו בחריפות: "ומה בכך אם יאכלו קודם את הלחם כמות שהיא, ואת החמאה (שמורחים בדרך כלל) יאכלו בנפרד, מאוחר יותר…"
ולשיטתו אזיל. בעיניו היה הדבר פשוט וטבעי למדי. אדם שאינו מפנק את גופו, מה לי אם הפרוסה מרוחה בחמאה, או שאוכלים אותה בנפרד… הלא כך היא דרכה של תורה… "במיעוט תענוג"…
ואמנם כן: בלייקווד הגשימו בפועל את המושג "במיעוט תענוג", שהוא אחד מארבעים ושמונה קניינים, ועסקו בתורה מתוך הדחק, פשוטו כמשמעו. האברכים, בעלי משפחות, השחירו פניהם כעורב והתמכרו ללימוד התורה מתוך עוני וצמצום. הסתפקו בלחם צר ומים לחץ, ויתרו על הכל, ולא חשבו אף פעם על דבר שאינו קשור "לתכלית".
איש את רעהו יעזורו
איך בכל זאת הסתדרו?
סיפר אחד מראשוני לייקווד: כשבחור מן הישיבה התחתן, וקיבל דורונות לכבוד חג כלולותיו, הרי כשכלו שבעת ימי המשתה חילק את הכספים שקיבל בין אברכי הכולל, לכיסוי חובותיהם, ואחר התחיל הוא עצמו לצבור חובות… החובות התכסו בחתונה הבאה של בחור מן הישיבה…
האברכים היו מאוגדים בקופת חולים. "הייתי בריא, ברוך ה', והחלטתי להפריש את סכום המס החודשי, שלוש דולר ו-43 סנט, לקופת גמ"ח בזעיר-אנפין. את הכסף צברתי בקופה קטנה". כל אברך שנזקק להלוואה, נטל מתוכה כמה שביקש, לכל תקופה שרצה, והניח בתוכה פתק. כשהחזיר את הסכום לקח בחזרה את הפתק שהפקיד. קופה זו היתה שם דבר, מוסד שלם. ניתן לשער מה היה גודלה, כמה כבר הצטבר בה, מסכומים של 3 דולר ו-43 סנט…
ברם, המזעזע שבדבר היא העובדה, שנמצאו לעיתי קרובות ב"קופה" פתקאות על סך שש עשרה סנטים, מחירו של ככר לחם… כי הלימוד לא נפסק בלייקווד גם במצב של חוסר לחם… הלא כך היא דרכה של תורה…
(מתוך 'אש התורה')