בסעיף ג' (כלל ט' מהלכות לשון הרע) כותב ה'חפץ חיים' כי יש לאדם להיזהר מלשבח את חברו בשבח הבא לידי הפסד. כגון אורח שייצא ברחוב העיר ויפרסם לכל את אשר גמלו בעל הבית טובה באכילה ושתיה וכו', כי על ידי זה יתלקטו אנשים ריקים ויסורו אל בית בעל הבית ויכלו את ממונו. דוגמה נוספת הוא מזכיר – אם אחד השיג הלוואה מאת חברו ומפרסם לכל את גודל טובתו, על ידי זה מצוי הוא שיתקבצו אליו אנשים רעים ואינו יכול להשמט עצמו מהם.
בביאורים ומוספים מביאים אופן נוסף שבו עובר אדם על איסור לשון הרע בכך שהוא משבח את חברו: אדם שמגדיל את מדרגת חברו יותר מכפי האמת, כתב הגר"א וסרמן (קובץ הערות באורי הגדות סי' ח אות ט, קובץ מאמרים ח“א עמ‘ נט) שעובר באיסור לשון הרע, שהרי הוא גורם בכך לנזק, כגון שישתדכו עמו בטעות או ימנו אותו למשרה שאינו מתאים וראוי לה. ואף הוא עצמו ניזק מכך שחושב את עצמו כאדם חשוב ובא לידי גאוה. והגר"נ קרליץ (חוט שני שמירת הלשון עמ' שנב) הביא את דברי הג"ר אלחנן וכתב שנכונים הם להלכה, ורק דחה את ראיתו.
מכך עולה שאלה מעניינת: האם מי ששמע וקיבל את דברי השבח הללו עובר באיסור קבלת לשון הרע?… בחידושים ובאורים (פאה סי' א ס"ק י) כתב בזה, שלמרות שהדיבור אסור משום לשון הרע, מכל מקום אין איסור בקבלתו, משום שסוף סוף אין אלו דברי גנאי אלא דברי שבח. [ולענין רכילות, ראה לקמן ח"ב כלל ה ס"א].