"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כ"ו, ג')
'ר"ת 'אבת' שתלכו בדרכי אבות' (בעל הטורים)
"ראש הישיבה חש ברע ואין אפשרות לענות לכל הפונים", אמרו בני הבית פעם אחר פעם. שאלות רבות נותרו בחללו של עולם באין פותר. רבים נאלצו לסוב על עקביהם ולשוב לביתם בידיים ריקות. אולם היו שאלות שהצליחו להבקיע את חומת ההסגר שהקיפה את הבית באותם ימים. היה זה הגאון רבי שלמה רביבו, אשר שאלתו התדפקה בלי לסגת. "פקוח נפש!", "שאלה של פקוח נפש!", לא ויתר הרה"ג רבי שלמה.
שאלתו הובאה אל הקודש פנימה: בחור מאמריקה הדרומית גלה לארץ הקודש ללמוד תורה. הבחור מתמיד ועושה חיל בלימודו. לאחרונה חלה אביו, ואשר על כן מבקש הוא שכשייתמו ימי בין הזמנים, יוותר בנו יחידו לצדו, ולא ישוב לישיבה בא"י. האב מרגיש שאם הבן לא יטפל בו, עלול מצבו הבריאותי להידרדר.
אם הבן יישאר באמריקה הדרומית, ולא ישוב לישיבה בארץ ,הוא יהיה, אמנם, יהודי ירא וחרד, אך לבן תורה אמיתי לא יצמח.
כיצד לנהוג?
להותיר את הבן בחו"ל על חשבון התורה, או להתעלות על הקושי, ולשלחו ארצה?
רבינו השיב: "לעצם הענין, יתכן ורק נדמה לו, לאב, שאם בנו לא יהיה לידו יכבד חוליו, בעוד שלא זו המציאות. אך מלבד זאת מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי?
הרק אצל האב פקוח נפש הוא? ומה בנוגע לבן – האין זה כך?
וכי להיות בן תורה אינו פקוח נפש?
האב קיבל את הפסק, והבן חזר ארצה לתלמודו.
לענווים – ייתן חן
ארע ובאחד הימים ישבו התלמידים לפני רבינו, השיחה נסבה על ספריו 'אילת השחר'. "כתובים בספרים הרבה דברים יסודיים בסוגיא שהאחרונים לא מדברים עליהם כלל, וראש הישיבה נתן דעתו עליהם". אולם רבינו האיר את דברי השבח שלהם באור אחר. האחרונים בגדלותם עברו על כל הסוגיות האלו, ופשוט היה להם, הכל היה אצלם כמונח בקופסא, ולא היה להם קשה כלל. "אבל אני" הוסיף בענוותנותו – "מתחיל הכל מאלף".
בהזדמנות אחרת נשאל רבינו על מה ולמה בספריו – קושיותיו נשארות בצע"ק (צריך עיון קטן), ואינו כותב כמקובל צע"ג (צריך עיון גדול) השיב רבינו: "רבי עקיבא איגר שאל שאלות עצומות, שגם דורות אחריו יקשה לישב אותן, אבל אני? אני שואל קושיא, ויבוא למדן גדול יותר, ויישב אותה. ומה שייך לכתוב על זה צריך עיון גדול?"…
הערות מעין אלה, הממעטות מגדלותו בתורה, מזהירות שבעתיים, לנוכח החיבה היתרה שרחשו גדולי ישראל לספריו. ידוע כי מרן הסטייפלר זי"ע התבטא על ספריו שהם בבחינת 'פני יהושע' של דורנו. והעיד על עצמו שלומדם ומעיין בהם מרישא עד גמירא.
כשהגאון רבי אליהו מישקובסקי זצ"ל רכש ספרים עבור בנו שנעשה בר מצוה, ביקש שיקנו עבורו את ספרי 'אילת השחר', כי ההוגה בהם זוכה לחינוך בדרך הלימוד.
"ראית חכם"
דפיקה. זקן ישיש נראה על מפתן הבית. משפתחו לו עמד שותק, והתבונן בעיניים בוחנות ברבינו. "מה רצונכם?", שאלוהו בני הבית, משראו כי מילה אין בלשונו, רק עיניו פעורות לרווחה מביטות בפני רבינו.
"רק באתי לראות את ראש הישיבה", הסביר כמתנצל.
"זאת למה?", בקשו בני הבית להבין. "אם יהודי זקן שאינו מקומי, מטריח את עצמו לבוא, בוודאי יש דברים בגו. גלה לנו מה צופן ביקורך כאן".
אחר הפצרות רבות ספר הישיש: "בימי מלחמת העולם השניה הייתי בשווייץ. באחד הלילות, כאשר עלטה מוחלטת שררה בחוץ, הבחנתי באור קטן מבליח מחלון בית הכנסת. נכנסתי. וטוב שנכנסתי. שם, בבית הכנסת החשוך, ישב רבינו ולמד לאור הנר. נגשתי אליו ושאלתי: 'מה אתה עושה כאן? לבד… בבית הכנסת… הא, מי יודע בכלל שאתה לומד', כדברים האלה אמרתי לצורב הצעיר, שישב רכון על הגמרא, דבוק למטרה, חדור אהבת תורה. תשובתו הקצרה האירה באור יקרות את האולם הריק, ואת חשכת הצרות שנחתו עלינו: 'אני לומד לתכלית שאזכה להיות מרכבה לשכינה'.
"נצרתי את המראה הזה בליבי, נצרתי בתוכי את תשובתו החצובה מעולם גבוה ועילאי, בוודאי עדיו לגדולות… והנה כעת באתי לראות שבעים שנה אחרי, כיצד הוא נראה…".
מי הוא הכובש
הגאון רבי מאיר בן שלמה שליט"א, שמע מפי רבינו הגדרה מעניינת אודות תפקידם של מרביצי התורה בישיבה – מהו ההבדל בין ר"מ בישיבה קטנה, לר"מ בישיבה גדולה? רבינו היטיב להגדיר את ההבדלים ביניהם באמצעות משל: ר"מ בישיבה גדולה הוא כמו טייס, שמרחף גבוה מעל גבוה, זו חכמה רבה וכח עצום. אבל ר"מ בישיבה קטנה משול לחייל בחיל הרגלים.
אמנם זה נמוך יותר ופשוט יותר, אבל אמור נא, מי הוא הכובש בפועל?
אלף כלי מלחמה לא יוכלו לכבוש בפעל ללא הכיבוש של החייל הפשוט, שנכנס וכובש.
(מתוך 'גדול בקרבך')