סיפר הגה"ח ר' יהודה ניישלאס שליט"א, שפעם אחת בהתהלכו בשווקי ירושלים לצד הגה"צ ר' חיים ברים זצוק"ל, ניגשה אליהם אשה אחת, ככל הנראה קשת רוח, ופנתה לעבריהם שמגיע לה מזל טוב ב"ה. נתמלא ר' חיים שמחה לעומתה, ומיד בירר בכובד ראש לשמחה זו מה היא עושה, ותען ותאמר: "פערל'ע איז א כלה געווארן" – אירסתי את בתי פערל… התלהב ר' חיים והכריז: מזל טוב, מזל טוב… בפנים צוהלות כששמחתו גואה וגוברת מרגע לרגע, ממש כביכול כ"כ ייחל וציפה לרגע זה, מתי יבוא והנה הגיע.
"ומי זכה בה?" המשיך ר' חיים לברר, ותען לעומתו: "פלוני אלמוני…" מששמע ר' חיים שם החתן הרהר לרגע קט כממאן להאמין, והוסיף להביע התרגשותו העצומה: "באמת?!… וכי יודעים אתם במי זכיתם?… געוואלדיג! (נפלא). את מרן החזו"א הכרתם?" – שאלה ר' חיים. השיבה: "בוודאי, בוודאי, מי לא שמע על החזו"א?" – "א"כ דעי לך שהחתן שזכית בו, נ"ל שהוא החזו"א של דורינו"…
ושוב שאל במתיקות נפלאה: "על הגאון ר' עקיבא איגר שמעתם?"… דמעות של התרגשות נצפו בעיניה והחלו לטפטף בזו אחר זו, ובקול חנוק מדמע ענתה: "פשוט, פשוט, הרי כל העולם כולו יודעים לספר על קדוש ישראל גאון הדורות רע"א". החזיר לה ר' חיים: "ככל הנראה חתן דנן מיועד להיות הרע"א הבא שיאיר את העולם כולו".
התייפחה האלמונית בבכי: "איך זכיתי לכך… מסתמא זכות אבותי ואמותי, ואף זקניי וסבתותיי העתירו במרומים בעדי". ענה ואמר ר' חיים ברוך לשונו: "ואני חושב ומתאר לעצמי שלא זכות אבות אמהות וסבתות עמדו לך, אלא מעשייך הטובים ותפילותיך הזכות הם שפעלו". ובהרגשה עילאית זו עזבה והמשיכה לדרכה.
משהרחיקו לכת, תמה הגה"ח ר' יודל שיבלחט"א, מי הוא זה ואיזה הוא שהחזו"א ורעק"א נשתלבו בו יחד?… לחש לו ר' חיים בחיוכו הרחב: "האמת יאמר, כי איני יודע כלל עם מי דיברתי ועל מי שוחחתי, אך מבין השורות ניכר כי מרת נפש היא, ואם אינה ה' לידי ובאה מצוה זו לפתחי, אזי נעשנה ביותרת ההידורים, ונרבה ב'גוטע ווערטער' (דיבורים טובים) בשפע, לחמם ולנחם נפש עגומה"… ע"כ סיפורו של הגה"ח הנ"ל.
והמפורסמות אינן צריכות ראיה עד כמה מתמלא 'בשר ודם' בכח ומח ובשמחת חיים כשמאן דהו משמיע באזניו דברי חיזוק אפילו בשיעור 'כל שהוא', וק"ו כשהוא במידה טובה מרובה.
ומשנות קדם יסופר: כעשרים שנה אחר שהוציא הגה"ק בעל ה'לשם' זי"ע את חיבורו העמוק בחכמת הקבלה, הגיעה השמועה לאזניו שבשעתו כאשר הגיע הספר לעיר בגדד יצא הגה"ק בעל ה'בן איש חי' בריקוד ומחול לכבוד הספר, ולא נחה דעתו עד שהעמיד חופה כדרך שעושים בהכנסת ספר תורה. כשמוע 'הלשם' את כל זאת פרץ בבכי, ולפליאת המספר, הראה לו ה'לשם' כי בחדרו יש עוד כתבים רבים בחכמת הקבלה אשר לא ראו אור, ואמר: "אם הייתי יודע שכה משבחים את ספרי בעולם, הייתי מוציא לאור עוד ספרים רבים"…
נמצינו למדים עד כמה משפיע חיזוק אפילו על רמים וענקים כאותו צדיק, ק"ו לאנשים פשוטים, וק"ו בדורנו אנו. וכבר המליצו בדברי רש"י (ריש פרשת בהעלותך): 'להגיד שבחו של אהרן שלא שינה' – אמור לחבריך דברי 'שבח' וריצוי, אף כ'שלא שינה' – אף שאינך רואה עליו 'שינוי' צורה, ואל תמתין שישבר בקרבו לגמרי עד שכבר יכירו זאת עליו.
(באר הפרשה)