בשו"ע או"ח (סי' קמז סעי' א') כתב הרמ"א שאין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים שנעשו בהם בצרכי הדיוט דברים אחרים.
ומתבסס על דברי המהרי"ל בשם ס' האגודה, שכתב שכמו שאין להשתמש למזבח בעצים שהשתמש בהם הדיוט, כך אין לעשות מעילים לס"ת מבגדים שהשתמש בהם הדיוט.
והמגן אברהם (סק"ה) כתב: נראה לי דדווקא כמות שהן, אסור להשתמש בהן, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר מותר, שהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות. והמשנ"ב (שם סקי"ג) הביא את דברי המגן אברהם, וכתב שאף שיש מחמירים גם בזה, אבל מנהג העולם להקל. על פי פסקו של המגן אברהם, התירו להשים פרוכת בארון הקודש שעשויה מגלימתו של קיסר, משום ששינו מצורתה.
ומעשה שהיה כך היה, בשנת תקע"ב בתקופת מלחמת צרפת – רוסיה, מטהו המצומצם של נפוליאון מנהיג צרפת, הבלתי מעורער בעבר, התמקם בכפר קטן סמוך למוסקבה, מסתתר מאימת האוייבים שזינבו בצבאו ללא רחם. מסופר כי יהודי עשיר ממוהילוב בשם ר' יוסף, בן למשפחת לוריא נתקל יום אחד בפרש הדור, שהציג עצמו כקיסר נפוליאון וביקש את עזרתו של היהודי, הלה קיבלו בכבוד מלכים ולאחר שהאכילו והשקהו, הדריכו ואת מלוויו בשבילי היער שהיו נהירים לו היטב, לקראת פרידתם פשט נפוליאון את גלימתו ההדורה מעליו והעניקה לר' יוסף, תמורת מסירותו, כמו גם בשל חששו להחשף בבגדי מלכות.
האדרת המלכותית בעלת קטיפה ורקמה מפוארת, אשר סיפורה מופיע בספר 'משפחת לוריא', המתאר את ייחוסה של המשפחה, נשמרה אצל ר' יוסף בחשש רב, מאימת השלטונות, לבל יידעו שסייע לאוייבם המר, ולבסוף עשו הימנה פרוכת נאה לארון הקודש עם רקמת פסוקים ושמות, ושיגרוה ירושלימה, שם פיארה את ארון הקודש של בית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד.
סיבה נוספת להתיר, שכל הנידון לאסור הוא רק בתשמיש קדושה ממש, אבל בתשמיש דתשמיש מותר, ופרוכת לארון הקודש זה רק תשמיש דתשמיש. (ראה מג"א שם ומשנ"ב)
(קב ונקי)