בעיר אחת במדינת רוסיה, דר אברך אחד מופלג בתורה ויראת שמים , אשר בימי בחרותו הלך שמו לפניו ככלי המחזיק ברכה, עד שבא בקשר השידוכין עם בת גביר אחד אשר הכניסו לביתו וסיפק לו כל צרכיו וישב באהלה של תורה.
שנים חלפו ועברו, וכבר עמדו הזוג כעשר שנים לאחר נישואיהם ועדיין לא נפקדו בזרע של קיימא, ויחל לדרוש ברופאים, אשר אמרו לו שיש לו חולי, ויעצוהו לנסוע לרופא מומחה בעיר לעמבערג שבמדינת גליציה.
וילך האברך הלוך ונסוע בדרך ארוכה עד שבא ללמבערג, ויבקר אצל הרופא המומחה, אשר יעץ לו להתרחץ במעיינות הישועה בעיר המרפא קרעניץ, אבל דא עקא שהיה אז בימות החורף, באמצע ימי חנוכה, ושערי המרחץ בעיר קרעניץ סגורים בימות החורף, עד חודש 'מאי' שבתחילת ימי הקיץ.
כשמוע האברך את דברי הרופא, נפלה רוחו בקרבו, והיה אובד עצות, הרי אי אפשר לו לחכות חמישה חודשים מחנוכה עד חודש מאי, עד שיפתחו שערי העיר קרעניץ, ואיך ישא פנים בחוזרו לביתו בלי שום תרופה, הרי בוודאי יצוה עליו חותנו לגרש את אשתו. ככה הסתובב ברחובות קריה עיר לעמבערג, ודאגתו בליבו מאין יבוא עזרי, פתאום הגיע לאוזניו קול שירה וזמרה, הלך אחרי הקול, עד שהגיע לקלויז דחסידי סטרעטין, נכנס שמה, וראה לפניו חסידים ואנשי מעשה היושבים בצוותא חדא במסיבת חנוכה, ופוצחים בשירה ורינה לה', מגודל מרירות ליבו לא התיישב בין החסידים, רק הסתובב בקלויז אנה ואנה.
ניגש אליו אחד מזקני החסידים, ויאמר לו: למה נפלו פניך, הרי אנו עומדים בימי הלל ושמחה, השתתף גם אתה במסיבת החסידים, ככה דיבר הזקן אל ליבו, עד שגילה האברך לפניו את כל מצוקת לבבו הנכאב.
אמר לו החסיד הזקן: אל תדאג דאגת מחר, בוא אתנו ביחד להסתופף בצל רבינו הקדוש מסטרעטין ב'שבת קודש של חנוכה' ושמה בודאי תפקד בדבר ישועה ורחמים. עשה האברך כעצתו, ונסע לסטרעטין ל'שבת חנוכה', במוצאי יום מנוחה נכנס אל הקודש פנימה, ושפך לפניו את צרת נפשו, שהרופא המומחה מלעמבערג יעץ לו לנסוע לקרעניץ, והרי אין פותחים את שערי העיר עד לחודש מאי, כשמוע הרבי הקדוש מסטרעטין את דבריו אמר לו: הלא כבר אמרו חז"ל (שבת כ"א) "מאי – חנוכה"!! סע לביתך ותיוושע בזרע של קיימא.
כשמוע האברך את דברי הרבי שנאמרו בלהט קודש, הרגיש בקרבו שנהפך לאיש אחר, ובהיות שהיה מוצאו ממדינת רוסיה, ורבים מצדיקי סביבתו, היה דרכם לבקש סכום כסף קצוב לפדיון נפש, בכדי לפעול ישועה, לכן שאל: יקבע נא רבינו סכום כסף זיך אויסציבעטען, אך שונה היה המנהג בזה סטערטין, ויען לו הרבי: תן כפי שאתה רוצה. אך האברך התעקש בדבר שהרבי יקבע לו סכום כסף. אז עצם הרבי את עיניו למשך כמה רגעים, ויאמר לו: תקבל עליך, שאם תלד בן זכר, תצום כל ימי חייך ביום הולדתו משך מעת לעת שלם.
האברך נסע לביתו מלא התחזקות, ומדברי רבינו לא נפל מאומה ארצה, ויפקד בבן זכר שנולד ביום הכיפורים, והאברך אכן צם מדי שנה בשנה ביום הולדת בנו ככל בני ישראל במשך מעת לעת שלם.. (זקניך ויאמרו לך)
כיצד הדליק הרה"ק בעל ה"שפע חיים" זי"ע מקלויזנבורג נרות חנוכה במיהלדארף וכמה ניסים ונפלאות התרחשו לו בעקבות הדלקה זו.. היה מספר: "נזדמן לי לעבוד בפרוס ימי חנוכה תש"ה במחסן העצים של המחנה. בסיועם של עוד כמה יהודים, התקנתי בסתר מנורה של עץ.. אחד מבני החבורה הוציא מאהלי הרשעים שמן ופתילות.. (לפי שמועה אחת התיכו היהודים קצת מן המרגרינה שקיבלו בקצבה, ושלפו חוטים מבגדי המחנה הבלואים שעטפו את גופם להתקין פתילות) .
כשהגיע ליל ראשון של 'חנוכה' זכיתי להדליק את נר הראשון כמצוותו, ותרב מאד השמחה בינינו.. אולם באחת הלילות הבאים אחזה אש הנרות בצריף כולו והתלקחה שרפה גדולה. (לפי השמועות הנ"ל, קרה הדבר בליל שבת – חנוכה, ומפני קדושת היום נמנעו מלכבות האש שהתפשטה והלכה),מיד באו הרשעים לחקור ולדרוש מה היה שורש המאורע – ועל מעשה כזה להדליק אש במחנה היו ממיתים תיכף ומיד את האיש ההוא שהעז לעשותו – ואף על פי כן לא עזבונו חסדיו יתברך שמו וניצלתי מידם.
כאן עשה הרבי אתנחתא קלה ומיד הוסיף בהתרגשות רבה: "אפילו אודה לד' כל ימי חיי, הימים לרבות הלילות, לא אצא ידי חובה כפי החיוב שלי להודות לאלוקים על שזכיתי אז תחת שלטון הרשעים לקיים המצווה כראוי ולהדליק נר חנוכה כהלכתו, ולא זו בלבד אלא שיצאתי משם חי וקיים חרף הסכנה הגדולה שריחפה אז על ראשי…" (לפיד אש)
באחת השנים בליל "שבת חנוכה", לאחר שהאזין הרה"ק ה"אמרי חיים" מויזניץ זי"ע, לתלמידי הישיבה בשירת ה"שלום עליכם" ו"אשת חיל", ביקש שישירו את המארש החדש של אותה שנה – אשר נהוג לשיר בימים הנוראים לפני "עלינו".
שני אברכים עמדו בעת ההיא במרחק ניכר, ואחד שאל את חבירו: "מה פתאום הורה רבינו לשיר כעת את המארש?"
"מדוע אינך מבין – ענה רעהו – הלא עכשיו שבת חנוכה, ובזה מסתיימים ימי הרחמים והסליחות שהחלו בימים הנוראים, והרבי חפץ לסיים באותו מארש אשר בו החל!".
באותה שניה ממש נשמע קול בבית המדרש, הרבי קורא לאותו אברך שהשיב לחברו תשובתו. בלב הומה הזדרז ההוא חושים, כשמרן מנענע בראשו כאות הסכמה על דבריו, כי הטיב להשיב.. והצביע אליו באצבעו.. (מאור החיים).
אצל הרבי הקדוש ה'דברי חיים' מצאנז זיע"א היה המנהג לעשות סעודה גדולה ב"זאת חנוכה", והיו מזמינים את כל בעלי בתים שבעיר, ובפרט את הלומדים והחסידים, במהלך הסעודה היה ה'דברי חיים' מדבר במעלת נתינת צדקה.
לאחר אמירת התורה, היה המנהג, שעלה אדם חשוב על הספסל, לערוך "מכירה" על ידי הכרזה, וכל המרבה במחיר זכה, הכסף היה מיועד לרבי כדי לחלקו לצדקה. הרבי ציוה לו להכריז שמוכר עולם הבא, ולפעמים מכר פרנסה וכדומה, והיו הנגידים נגד החסידים קונים בעסק מכירה זו, כל אחד כפי נדבת לבו וכפי יכולתו, גם הרבי זיע"א בעצמו היה קונה, וכן גם בניו הקדושים, והיה מענין זה כמה מאות רובל כסף, והיה הרבי מחלק זאת לעניים אחר חנוכה. (דרכי חיים).
פעם נכנס מרן מרוז'ין זיע"א לקלויז בזאת חנוכה, ומצא חבורת חסידים שמשחקים בדריידיל, ואמר להם: תשחקו היום, תשחקו היום בדריידיל, כי מה שמרויחים בשאר ימי החנוכה אינו מובטח שישאר בידו, אבל מה שמרוויחים בזאת חנוכה, אין מפסידים… וישאר אצלו.. (נר ישראל רוז'ין)
פעם אחת נכנס חסיד להרה"ק המהרש"ב מליובאוויטש זיע"א אחר חג השבועות, אמר לו הרש"ב הרי הנך סוחר בעצי יער, לפעמים מוכרח אתה לשבות כמה ימים רצופים ביער, ובכן אני מציע לך, כשיגיע ימי החנוכה אל תשכח לקחת נרות עמך, ותראה שיהיו נרות גדולים, וברכו לשלום. החסיד יצא מהחדר מלא התפעלות, הלא ימי הקיץ עכשיו, ומה להרבי עם נרות חנוכה, אבל כחסיד מאמין ברבו, קיבל את דברי רבו.
בימי החנוכה הבא נזדמן לו לנסוע ליער עקב מסחרו, ונזכר מדברי רבו, הכניס לתוך תרמילו נרות חנוכה גדולות כציווי רבו, ויצא לדרכו. בעת ערב התנפלו עליו לפתע שודדים, ושדדו לו כל רכושו שהיה סכום גדול מאוד, ואמרו לו שיכין עצמו למיתה. הוא התחיל לבקש על נפשו מהם, כי נתן להם כל ממונו ושיניחו לו לחיות, אבל הם אמרו לו שהם מפחדים שמא ילך להלשין עליהם, ולכן הם הולכים להרוג אותו. כשראה שכלתה אליו הרעה, ביקש מהם שיתנו לו בקשה האחרונה שנהוג לתת, והסכימו. אז אמר להם, שהוא יהודי והיום הוא 'חנוכה', ואצל היהודים מדליקים נרות, לכן בקשתו היא שיניחו לו להדליק נרות חנוכה, ונתנו לו רשות, עמד החסיד והדליק את הנרות בלב נשבר.
באותו זמן נכנס ליער הפריץ של היער עם משרתיו וחייליו, ולפתע ראה מרחוק את הנרות דולקות, ולא מצא הדבר חן בעיניו. אמר למשרתיו שילכו לראות מה פשר הנרות, הלכו לשם ומצאו את השודדים, המתכוננים להרוג את היהודי, מיד תפסום וכפתום.. כך ניצל החסיד ע"י ראיית רבו למרחוק.. (תורת שלום)
סיפר הגאון הקדוש בעל אמרי יוסף זצ"ל, שהוא למד אצל הגאון הקדוש מהר"ם א"ש זיע"א, ומנהג הגאון הקדוש מהר"ם א"ש היה שבעת שעשה והכין הפתילות לנר חנוכה לא היה נוכח שום בחור בביתו.
אביו של האמרי יוסף זצ"ל צוה על בנו שעליו לחפש עצה ודרך, להטמין עצמו בחדר בשעה שעושה את הפתילות, וכן עשה, אולם המהר"ם א"ש הרגיש בו ואמר לו: "יוסף מאיר מה אתה עושה פה, הלא אתה יודע שאני מקפיד על כך!". אמר לו מה"ר יוסף מאיר: "מה אעשה ואבי צווה עלי לעשות כן"
אמר לו הגה"ר מהר"ם א"ש: "אם כן שאתה מקיים בזה מצות כיבוד אב, אם כן תשאר פה". ובשעת עשיית הפתילות נפל מורא גדול עליו. וסיפר זאת לאביו זצ"ל שהיה לו מורא גדול, אמר לו אביו: "מחמת שרבך הוא בעל יראה גדולה, המשיך גם עליו מורא". (ליקוטי אמרי יוסף).
מסופר כי בעיר בריסק התגוררו כמה מחסידי הרה"ק ה"יסוד העבודה" מסלונים זי"ע, וכיון שבימי החנוכה היה רגיל רבם לשהות בעיר 'קאברין', היו עוזבים מדי שנה בשנה את עירם בימי החנוכה ונודדים ל'קאברין'. אחד מאותם חסידים היה הג"ר חיים יוסף אריה פרגער ז"ל ששימש כשו"ב בעיר בריסק, והוא בעל מחבר ספר "מנחת יוסף" על שחיטה ובדיקות, אשר רב העיר הגאון יוסף דוב מבריסק זצ"ל בעל ה"בית לוי" לא היה אוכל אלא משחיטתו, ומכיון שהיה עוזב את העיר לכל משך ימי החנוכה, נמצא שלא היה לה"בית הלוי" בשר לאכול בכל הימים האלו, ואף ב'שבת חנוכה' אכל מאכלי חלב בלבד.
כשחזר הג"ר יוסף מ'קאברין', אמר לו ה"בית הלוי" בצחות: רבי יאשע! חיפשתי הדק היטב בכל ספרי הפוסקים והמנהגים בחנוכה, בשום מקום לא מצאתי שצריך לאכול ב'שבת חנוכה' דוקא מאכלי חלב.. ואף גם זאת, בקי אני בכל הלכות חנוכה, ולא מצאתי מי הפוסקים שירמוז שנרות חנוכה, יש להדליק דוקא ב'קאברין'..
הגיב רבי יאשע ז"ל מיניה וביה: וכי דבר פשוט שכזה [להיות אצל הרבי], צריך להכתב בשולחן ערוך?!?..