יום שישי, הכנות אחרונות לשבת קודש… השעה 14:30 בצהריים, ואני יוצא לזריקת פח "תמימה" אחרונה לפני השבת. ביד ימין, שקית פח-האשפה המלאה, ביד שמאל מפתחות הבית והרכב.
כיוון ששקית הפח היתה גדולה וכבדה, אז על מנת לזרוק אותה ל'טמון' ברחוב צירפתי את יד שמאל ליד ימין, והופ! הנפתי הכל לתוך הפח… ברם, בשל משקלה של השקית נמשכה גם יד שמאל, ולקחה איתה גם את המפתחות לתוך הפח הטמון…
הסיטואציה היא, שאני בעצם חסר-אונים מול הפח הענק הזה! נעול מחוץ לביתי בצהרי היום, תחת השמש הקופחת, וגם מפתחות הרכב בתוך הפח…
למרות הכל, אינני מאבד עשתונות, ומבקש עזרה ורחמים מהשם יתברך.
ברגע הבא אני מתעשת, ומביא מגב מחצר הבית… מבעד לפח הגדול אני רואה את השקית שזרקתי, ועם המגב אני מנסה לתפוס בידית של שקית הפח ולעלותה למעלה…
בשלב הזה מגיע שכן שנחלץ לעזרה באמירת תהילים להצלחת הוצאת השקית. הוא אומר תהילים ואני מנסה להרים את השקית הכבדה, ובאמצע הדרך… הידית נקרעת, והשקית נופלת חזרה. אני מנסה שוב, הפעם בידית השניה, השכן מתחזק באמירת התהילים, והנה השקית עולה ועולה, עד ששנינו תופסים אותה!!! היא בידיים שלנו… אנחנו מוציאים את השקית הענקית מעבר לפח אבל אבוי! המפתחות אינם נמצאים שם… הם נפלו כנראה לתוך הטמון בעת הנפילה…
מגיע שכן אחר. "אולי אוכל לעזור", הוא אומר, ומוריד את הכובע ואת הז'קט ומסתער לעבר הפח עם הכלי היחידי שהיה לנו – המגב… חולפות להן 10 דקות, וגם הוא לא מצליח, ועוזב – לא לפני שהחולצה הלבנה שלו של שבת, מוכתמת בכתמים כתומים של אשפה. אם אפשר היה לצלם את ליבו, הוא היה צחור כשלג לאחר מעשה-החסד הגדול.
ילדים סקרנים מתחילים להתאסף, נותנים עצות, רעיונות, עד שאחד מהם, כבן 12.5, מחליט לרדת למטה ולחפש עבורי את המפתחות! השתוממתי לגודל ההקרבה, חששתי שאולי זה לא יהיה אחראי מצדי לאפשר לו לעשות זאת. אבל הנה אביו של הנער מגיע אף הוא, ונותן לו אישור לרדת לפח! השתוממתי מגודל המחווה והרצון לעזור. הנער נכנס לפח בעוד אני וקבוצת אנשים מלמעלה מכוונים אותו לכיוון שאליו נפלו המפתחות… שוכחים לגמרי שאנחנו רוכנים מעל פח אשפה…
מכוונים שמאלה וימינה, ואין… הילד מזיז בידיו את האשפה מצד לצד… אבל המפתחות לא נמצאים!… הילד יצא…
אני אומר לילד שיבוא ביום ראשון כי ברצוני לתת לו מתנה על עצם הרצון! אבל הוא מניף את ידו בתנועת ביטול, לא רוצה שום מתנה!
בשלב הבא אני משיג מפתח רזרבי לבית מהשכן שלי ונכנס הביתה. לפתע מגיע שכן נוסף, וגם הוא קופץ לתוך הפח, כאילו היה זה מזרון-מתנפח בפארק שעשועים. ושוב… הסיפור חוזר על עצמו… אנחנו מביטים בו נפעמים, מכוונים אותו לכאן ולשם, והוא כמעט לא משאיר פינה ללא בדיקה, והמפתחות אינם… בחוץ השמש קופחת ובתוך הפח המלוכלך חום אימים, אני מבקש ממנו לצאת… הוא יוצא בלי מפתח, אבל עם שמחה בלב…
ואני – עומד בינתיים בצד, הפסקתי לחשוב על ההפסד הכספי, ומתפלל לקב"ה ואומר לו: תראה כמה אנשים טובים יש בשכונה הזו! כמה אנשים רוצים לעזור! אנא השם תשמח אותם!
הסיפור התחיל בשעה 14:30, והסתיים 3 שעות מאוחר יותר, ללא הצלחה… (ואגב, חשוב לדעת שבתוך פחי הטמון הענקיים יש סולם! בו אפשר לרדת ולעלות, ושלא נצטרך!)
אני מקבל את הדין באהבה. מודה להשם ויודע שהכל לטובה. משתדל למחוק את הנושא ממחשבתי עד ליום ראשון, בו אפנה לחברת הביטוח, ולמוסך, ואטפל בכל מה שקשור בשחזור מפתחות הרכב… לאחר מכן אני פונה להכנות אחרונות לפני קבלת שבת המלכה.
במוצאי שבת, אחד הילדים של השכנים מעדכן אותי שמשאית הזבל עומדת להגיע ולרוקן את הפחים. אני מתקשר לעירייה, והמוקדנית אומרת לי: "תבקש ממישהו שיירד בסולם ויחפש לך"…
אני מסביר לה שכבר ניסינו כמה פעמים, ושאני זקוק לעזרה! היא מחליטה לשלוח הודעה למנהל התברואה. תוך 2 דקות הטלפון שלי מצלצל, והאחראי על התברואה בעיר שואל אותי מה הבעיה. אני מסביר שנפלו לי מפתחות יקרים… והוא מתקשר באותו רגע לנהג המשאית שאמור לאסוף את הפחים! הנהג עונה לו שהוא בדרך לבני ברק, ולשכונת רמת אלחנן, והמנהל מבקש ממנו להתקשר אליי כשיגיע, ולרוקן את תכולת הפח על הרצפה שליד הפח, על מנת שנחפש את המפתחות! הנהג מסכים, וכעבור 20 דקות אני מקבל ממנו צלצול ויוצא לכיוון הפח… השעה היתה בסביבות 11:00 בלילה.
כשהגענו – חשכו עיניי. הפח, שביום שישי בצהריים היה מלא רק כרבע מתכולתו, היה עכשיו מלא וגדוש… חלשה דעתי… אם ביום ששי לא מצאנו, על אחת כמה וכמה עכשיו. ומלבד כל זאת, ביום שישי חיפשנו לאור יום, ועכשיו לילה… אמנם הבאנו פנסים (וכפפות ידיים), אבל באמת! זה נראה כמו לחפש מחט בערימת שחת – ועוד בחושך!
נהג המשאית, יחד עם עוזרו, הרימו את הפח עם המנוף, והחלו בעדינות ובאיטיות לרוקן את האשפה לרצפה, והאשפה מתחילה ליפול. עמדנו מסביב עם פנסים, מבוגרים וילדים, כולם מנסים לתור בעיניהם אחר המפתחות, ואין…
בעודי מתלבט עם עצמי אם לשים כפפות ולהתחיל לחפש באשפה, אני מבחין לתדהמתי שנהג המשאית ועוזרו לובשים כפפות עבות, ומתחילים להזיז שקית-שקית הצידה… הרגשתי כאילו הם מחפשים את המפתחות שלהם!
כעבור 5 דקות פונה אליי הנהג, ומניף בידו את המפתחות!
ולי נשאר רק לשאת עיניים לשמים, לומר תודה לנהג ולעוזרו, ולומר להשי"ת נתת לי 'מפתח ללב'!
אך הסיפור עדיין לא נגמר! ניגשתי לנהג ולעוזרו והודיתי להם בכל לבי, בירכתי אותם וביקשתי לפצות אותם על המאמץ הרב שהשקיעו, וביקשתי לתת להם סכום-כסף נכבד.
אבל הם התנגדו בכל תוקף לקבל תשלום! "לא עשינו את זה בשביל הכסף!" – הצהירו. כל ההפצרות לא עזרו. הם ברחו!
לאט-לאט כולם התפזרו, מלבד הנער שעזר לי מיום שישי ועד עכשיו. ביקשתי שוב לתת לו כרטיס-ספר מתנה, וגם סכום מזומן, אך הוא התנגד. חשבתי שאולי הוא מתבייש, והפעם לא אוותר, וממש דחפתי את המתנה לידיים שלו…
למחרת חזרתי הביתה ומצאתי בתיבת הדואר כרטיס-ספר ואת כל סכום הכסף שנתתי לנער…
אשריכם ישראל! אין לי מילה אחרת!
(מתוך גליון 'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן)