"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (בראשית ו', י״ג)
פעם הודיע רבינו שמתחילים ללמוד מסכת פלונית, והיו חלק מהתלמידים שהביעו מורת רוח. כבר למדוה – אף שאין להשוות את רמת הלימוד – מבקשים הם ללמוד מסכת אחרת. אחד מהם אף גילה בקיאות, ציטט דברי הגמרא (עבודה זרה י"ט ע"א) על הפסוק: "כי אם בתורת ה' חפצו" (תהלים א,ב) שאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ. ופירש רש"י: לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו. שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת, לפי שלבו על תאוותו, מקור מפורש.
התאזר רבינו בסבלנות, וענה בנועם: "אילו אני הייתי המחליט, שוקל הייתי את הבקשה. אבל איני אלא פקיד. אני עושה מה שראש הישיבה (מורנו הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל) אומר לי לעשות, איני זז ימין ושמאל: אומרים לי ימינה, אפנה לימין. שמאלה, אפנה לשמאל. ראש הישיבה הורה ללמד מסכת זו, אלמד מסכת זו! יתר על כן: גם אם יאמר לי ללמוד דף גמרא אחד כל החיים, אלמדו!"
"אני שכיר, בא בזמן ויוצא בזמן!"
זכור כיצד היה מופיע לשיעורים קודח מחום, כיצד הגיע בחוליו. שח הרה"ג רבי משה אריה שליט"א, בשעתו, כיהן כמשגיח בישיבה. כידוע, היה רבינו מוהל מומחה, וכמה הוקיר את המצוה! הולך היה למרחקים כדי למול. ומכל מקום, תנאי התנה: לא על חשבון זמני הישיבה! או בשמונה וחצי בבוקר, לפני השיעור, או בצהריים, לאחריו. לא אחת, כשהגיע וראה שעדיין לא התארגנו, התנצל: "אני ממהר לשיעור", ויצא.
שגור היה על לשונו: "אני שכיר, בא בזמן ויוצא בזמן!" ובאמת נשאר הרבה יותר מהזמן
"האם נותר איזה חוב על הדירה?"
כשקנה רבינו את דירתו ברחוב סורוצקין, שילם מחירה לפי התקדמות שלבי הבניה כמסוכם, ובסיום הבניה קיבל את המפתח. יום אחד התקשר לקבלן: "אפשר לעלות אליך?" הופתע, וחשש, אמר: "כבוד הרב, אני בא אליו!"
"לא", אמר רבינו בפסקנות, "אני בדרך אליך!"
החשש התעצם. כעבור שעה קלה התדפק רבינו בפתח ביתו. טרח והגיע בעצמו מרחוב אלקנה לרחביה. קיבלו בכבוד, ורבינו פתח ואמר: "ראה, שילמתי את כל הכסף וקיבלתי את המפתח"
"כן, ודאי – אם יש איזו תלונה, איזה תיקון, רק יאמר. נבצע מיד!"
"איני יודע, זאת עוד נראה. אבל אני רוצה לעבור מחר לדירה החדשה"
"בשעה טובה ומוצלחת!"
"אמן. ורצוני שתאמר לי האם נותר איזה חוב. האם יש איזו תוספת, האם יש איזו טענה. רצוני להכנס לדירה כשהיא נקיה מכל חוב ותשלום!"
"לא, מה פתאום, אין כלום. הכל שולם!"
"אתה בטוח? תחשוב, תסתכל בתיק, תנסה להזכר. אולי בקשנו משהו חריג, אולי תוספת בניה או איכות. אני מבקש ממך, אל תסתיר ממני, אשלם עד הפרוטה האחרונה. אל תמנע ממני מצוה!"
"לא, לא מגיע מאומה!"
וידא רבינו שוב ושוב, עד שנחה דעתו. בירך, והלך.
ומסכם הקבלן: בניתי ומכרתי מאות דירות, אם לא אלפים. ומעולם לא ארע שבא קונה ודחק בי להזכר, אולי יש איזו יתרת חוב או תוספת מחיר…
(מתוך "רבינו האור לציון")