הרב יעקב ברגמן
בפרשת השבוע נאמר: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם". ודרשו חכמינו ז"ל: "מה תלמוד לומר 'איש איש'? לרבות את הגויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל". והקשו הראשונים – במה שונה קרבן מצדקה, שאסרו חכמינו ליטול מן הגוי? ותירצו, שטעם האיסור ליטול צדקה מגוי, הוא על פי דרשת חז"ל בפסוק: "בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה", שכאשר תכלה זכות הצדקה שביד הגויים, ו'לחלוחית' מעשה הצדקה שלהם תתייבש, אז ישברו ויפלו, ותבוא גאולת ישראל; וטעם זה נכון דווקא לגבי צדקה, המכפרת על הגוי הנותן אותה, אולם קרבן אינו מכפר על הגוי שהביאו.
ובגמרא מובא טעם נוסף לאיסור נטילת צדקה מן הגוי בפרהסיא – מפני חילול השם, כלומר, שמא יאמר הגוי, כמה מגונה אומה זו שאינה מפרנסת את ענייה; או משום שהוא מבזה את עצמו ואת עמו בנוטלו צדקה מהגוי. וגם על פי טעם זה, מסבירים האחרונים את ההבדל בין קרבן לצדקה – שכאשר הגויים מביאים קרבן וכדומה, לכבוד השי"ת, אדרבה, מתרומם כבוד מלכות שמים וכבוד האומה הישראלית; אך לעומת זאת, כאשר מקבלים עניי ישראל צדקה מהגויים, הרי כבוד ישראל מתמעט, שישראל נצרכים לגויים ומתפרנסים מהם.
וכך נפסק בשולחן ערוך: "אסור לישראל ליטול צדקה מן הגוי בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מגוי בצינעא, הרי זה מותר". ותמהו כל האחרונים – הלא אחד הטעמים שבגמרא, שהצדקה משמשת כזכות לגוי, קיים גם בנטילת צדקה בצנעה, ומדוע אפוא התיר נטילת צדקה מגוי בצנעה? וביישוב תמיהה זו נאמרו דרכים שונות; ויש הסוברים שגם לדעת השולחן ערוך אסור ליטול בצנעה; אולם למעשה – דעת רוב הפוסקים שמותר ליטול בצנעה.
ובכל אופן שיש להניח שהגוי נותן להנאת עצמו, ולא כדי להטיב למקבל, מותר ליטול ממנו אף בפרהסיא. ומטעם זה מותר ליטול מחֶברה או מבית עסק של גוי תמיכה לארגון, לישיבה וכדומה, כאשר עושה כן למטרת פרסומת, או כדי לקדם קשרים וכדומה. ומטעם זה מותר ליטול סיוע ותמיכה משלטונות של גויים אף בפרהסיא, שהרי ברור שאינם נותנים אלא לטובת עצמם; וזאת מלבד שיש לישראל חלק בכספי המדינה על ידי תשלום מסים וארנונה, והרי זה כאילו הוא מקבל תמורה לכספו.
ולעומת הצדקה, תרומה לבית כנסת או לבית מדרש מותר לכתחילה ליטול מגוי, ואף בפרהסיא; וזאת משום שצדקה לבית הכנסת היא כקרבן, וכאמור בתחילת הדברים – מותר לקבל קרבן מגוי. וכן מותר ליטול ממנו תרומה עבור כל צורכי הציבור שאינם צדקה לעניים.
ולעומת הגוי – בנוגע לישראל שהמיר את דתו הדברים הפוכים: תרומה לבית הכנסת אסור לקבל ממנו, כיון שההלכה היא שאין מקבלים קרבן מן המומר. ואילו צדקה – לדעת רוב הפוסקים מותר לקבל ממנו, ואף אם הרויח את כספו מחילול שבת; אלא אם כן הוא 'מומר להכעיס'. ויש אומרים שמותר ליטול מהמומר אף תרומה לבית הכנסת.
ואלו שאינם שומרי תורה ומצוות – יש שכתבו שבהסתמך על כך שיש אומרים שאינם נחשבים כמומר, ובצירוף הדעה המקלה הנ"ל – ניתן לקבל מהם תרומות לבתי כנסת ולבתי מדרש; אך ראוי שלא להנציח את שמם בלוחות הנצחה וכדומה; ובלית ברירה ירשמו את שמם במקום שאינו בולט.
וכל האמור הוא משורת הדין, אך יש מגדולי הדורות שהקפידו שלא להנות כלל מכספים שמקורם בלתי כשר, וכל שכן שלא לקבלם לצורך ישיבות ותלמודי תורה, כי "כח הפועל בנפעל". ויש מהאחרונים שהפליג בחומרת הדבר וכתב: "שרוב החטאים באים כשיהנה האדם מממון כזה שיש בו כח ופועַל רע. וידעתי מרבותינו נוחי נפש שכאשר הגיע לידם ממון שהבינו שבעליהם הסגילו בו כח הפועל לרע, לא היו נהנים מהממון ההוא והשליכו מידם אותו הממון באין רואה".
[שו"ע יו"ד רנד, א-ב, ט"ז א, ב ו־ד, ש"ך א, ב, ד ו־ה, ועוד; פסקים ותשובות (כ"ץ) שם, א, ב, ג, ה, ו ו־ז]