סיפר הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, מעשה ביהודי שלא קרא ולא שנה – שנקלע לבית המדרש בשלושת ימי הגבלה, ובראותו את כל עם הקודש עוסקים בתורה בריתחא דאורייתא, חלש לבו והחל מבכה את מצבו על שלא זכה לישב בבי מדרשא ולעסוק בתורה עם יתר אחיו.
"אבער ער איז נישט געבליבן מיטן וויינען" (הוא לא נשאר בבכיו) – המשיך הרבי וסיפר, אלא מיהר לגשת אל ארון ספרי הקודש, נטל גמרא לידיו והחל עוסק בה בהתמדה מופלאה, ומני אז למד ולמד… ולא עזב את לימודו עד שנעשה אחד מגדולי וגאוני אותו הדור, וכיום ספרו מונח באוצר הספרים בביתי – סיים הרבי את דבריו.
והוסיפו חסידים וסיפרו, שלאביו, מהר"י זי"ע מבעלזא, היה מקום מיוחד בארון הספרים שבו היה מניח את ספריהם של 'בעלי רוח הקודש' – וגם ספרו של אותו גאון היה מונח בין אלו הספרים.
ללמדך, שלכל איש יש עדיין פתח תקווה לשוב ולהתקרב אל התורה ונותן התורה, וללמדך על סגולת הימים הללו אשר נפתחים בהם שערי סייעתא דשמיא למשתוקק לזכות לכתר תורה, וכל הרוצה יבוא ויטול.
כיוצא בדבר אמרו צדיקי הדורות שיש ללמוד מהאמור במגילת רות (פ"א), שהוא מעניינא דיומא דחג השבועות, שהנה בתחילה כשיצאה נעמי משדי מואב ושתי כלותיה רות וערפה עמה, ואמרה להן נעמי שישובו לארצם ולמולדתם – נאמר: "ותשאנה קולן ותבכינה…", אולם אחר כך כשנשארה רות לבדה ושוב אמרה לה נעמי "שובי אחרי יבמתך" – כאן לא מצינו שרות בכתה, אלא: "ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך" וגו', ואכן חדלה נעמי מלדבר אליה ורות שבה עמה.
וזאת, משום שאכן אין טעם בבכי בלבד, אלא בעשיית מעשה… על כן, ערפה שהתעסקה רק בבכיות – סופה שחזרה לגילוליה ויצא ממנה גלית הרשע, ואילו רות שחדלה מלבכות ורק הלכה אחרי נעמי באשר תלך – ממנה יצאה מלכות בית דוד. וללמדנו, שלא יתבוסס האדם בבכי על מצבו, אלא יתחזק ויתחדש מעתה, ורק עי"ז יוכל להתעלות.
(ע"פ באר הפרשה)