אברהם גרובייס
הקורונה מחזירה אותנו לעצמנו. מחזירה אותנו הביתה, מחזירה אותנו לילדינו, מחזירה אותנו לשכנינו. לומדים להכיר את השכנים. הבנין נחצה לשניים. הצד הצפוני מתחבר עם השכנים של הצד הדרומי שבבנין ממול. וכן להיפך… בתי הכנסת החדשים שהוקמו למאות ולאלפים, מרגשים, מאחדים, מחממים את הלב, צורבים את הנשמה ומרפאים את פצעי הזמן.
אנחנו מסתגרים אמנם בבתים, אך ממתינים בקוצר רוח לשעות התפילה, הנהדרות, במרפסות. כמה מרגש להתפלל בנוסח כל העדות והחוגים. כל בוקר חזן בסגנון אחר; שונה, אבל כל כך דומה. כל כך מאחד. מתי כבר יגיע אותו גואל ויאחד את כולנו, את תפילותינו, לפני אותו אב יחיד ומיוחד. כולנו תקוה שניקח אתנו משהו מהימים הללו גם להבא, וימי הקורונה האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.
ואו… השכנים מלמעלה היו אמורים לחגוג את שמחת ה׳בר־מצוה׳ של הבן במסגרת המשפחה הגרעינית, ותו לא. ההורים והילדים – זהו…
מישהו מחברי ה׳שטיבל׳ (כן, זה שהוקם רק לאחרונה ומתגבש מיום ליום), החליט שכך זה לא יכול להיות, חייבים לעשות משהו. ביוזמה עצמית הוא החליט להביא ׳שרשרת תאורה צבעונית׳ מהכנסת־ספר-תורה ותלה במרפסת הבנין שממול; שכן נוסף הדפיס שלט ענק אל מול חלונו של נער בר־המצוה; גבאי המנין אירגן ׳בוקסה׳ לשירת מרפסות וואקלית (בימי הספירה) והבחורים הכינו רשימת שירים מופלאה, שירי נשמה, שירי שמחה, שירי הלל והודאה. כדי שהכל יתנהל במדויק, עם תוכנית מוגדרת מראש. עם קצב אחיד. לפי קולמוס הלב והנשמה.
והנה, הגיע היום המיועד. כבר בשעות הצהריים, החלו להפרס המנורות הצבעוניות בין המרפסות. אחד הילדים, רצה גם הוא להשתתף. ביקש מאמא להוציא את המנורות הצבעוניות מקישוטי הסוכה. וכך מרפסת, ועוד מרפסת, נורות צבעוניות מרצדות. זה אל מול זה, עד שנראית כל הגולה כמדורת אש. מרפסות ססגוניות, והילדים במרץ מתאמצים ותולים. משננים את הניגונים. וכולם רק מחכים לשעה היעודה.
התוכניה הודפסה. הלוגו של השטיבל החדש – ׳׳אהבת שכנים – בתקופת הקורונה׳׳ מתנוסס לו למעלה. רשימת השירים. שירי הכנה לתפילת מעריב; החזן – חתן הבר מצוה; שירי סעודה; דרשה; שירי ריקודים. וגם הרקדן הידוע ר׳ יענקל׳ה צוקר התנדב לבצע ריקודי רחוב עם שלל בובות, ברחבת הרחוב הריק, למטה. בקבוקי ה׳לחיים׳ חולקו בין השכנים, הפנסים מהבהבים מכל עבר, המתנות לחתן נרכשו וכולם ניצבים הכן לשעת פתיחת טקס הבר־ מצוה. ניגוני הרגש ׳'ויהי נועם׳ של מוטי שטיימנץ ויענקל דסקל; ׳׳והנה ה׳ ניצב עליו׳׳; וגם ׳׳מי אנכי שאזכה להתפלל הייליגער באשעפער דו האסט גיבעט׳ן דאווענ׳ן פאר דיר״.
ואז פוצחים בתפילת מעריב – ממש בבית אלוקים נהלך ברגש. ההתלהבות בקעה מכל המרפסות. השמחה מילאה את הכל. כולם הרגישו כל כך קרובים, כאילו הם חתני השמחה. 'בר מצוה׳ של כל חברי ה׳שטיבל׳. כל אחד הרגיש כאילו מדובר בשמחה האישית שלו. השירה נשמעה למרחוק, בכל הרובע החרדי באשדוד. שוטרים הגיעו לשמור על הרחוב שלא יתקהלו, אך לא עצרו את השמחה.
חתן בר המצוה פתח לומר את הדרשה ברמקול הביתי במרפסת שלו, אך כולם קטעו אותו בשירי התלהבות ושמחה, כמנהג המקובל. ואז… מהמרפסות מלמעלה החלו להשתלשל מתנות. ספרים קשורים בגארטלאך הורדו מלמעלה. השכן מלמטה טיפס בסולם, פירק את קרשי הפרגולה והושיט סט ספרים נוסף – מתנת השכנים. וכך השמחה נמשכה עוד שעות ארוכות – והותירה בליבות כולם הרגשה עילאית.
לא להאמין עד כמה הריחוק החברתי יכול לקרב…
('המודיע')